"שלומי אתה מכאיב לי! זה כואב לי! ש  ל  ו  מ  י...."
שקט. השקט שאחרי הסערה.
ככה זה כל יום כמעט, אנחנו קמים בבוקר אחרי לילה ארוך, וישר
השמש יורקת לנו את האור בפנים.
מקלחת, להתגלח, ציחצוח שיניים, כוס קפה. דברים של בוקר.
אחר הצהריים. שלומי מגיע הביתה. תמיד מאושר, תמיד שמח כי-
"זה היום הכי טוב שעבר עליי בשנתיים האחרונות..."
השנתיים שאנחנו ביחד. אני שומעת ומתעלמת.
תוך מקסימום חצי שעה מתפתח ויכוח, גם אם ניסיתי שלא- חבל לי על
הזמן. שלומי צריך צריך להתווכח. כמו שאני צריכה לאכול ולשתות
ככה הוא צריך לריב ולהתווכח. נקודה.
"מה אתה רוצה ממני? מה זה אשמתי?"
"זה אשמתך כי...." דיבורים, דיבורים.... אני כבר מנותקת
מבפנים.
ואז מגיעה הסטירה הראשונה. הראשונה של היום.
צעקות, שריטות, מכות, בעיטות, יריקות, בכי ודמעות.

ערב. שלומי כרגיל מעולף בסלון מרוב אגואיזם גברי.
אני בחדר שינה, בודקת כמה מייק- אפ אני אצטרך מחר.
                               -טראח-
         טריקת דלת. שלומי האס לפט דה בילדינג.
אחרי שעה בערך הוא מגיע, מחזיק זר ורדים ענק שמסתיר את הפנים
היפות והצוחקות שלו. הוא שולף ורד ושואל בקול מתחנף- "סולחת?"
אני בשלי. באותה פוזה הפגנתית. ועוד ורד- "סולחת?"
"סולחת,סולחת..." אני עונה בלב לא שלם. רק שיעזוב אותי לנפשי.
"אני אוהב אותך, מחר יום חדש, אני אקום בן אדם חדש ותראי..."
"בסדר שלומי" אני לא מבינה למה בדיוק, אבל למדתי לשתוק ולהסכים
במקרים כאלה. עד שהוא יירגע. אולי כי לא בא לי לחטוף שוב.

לילה. מאוחר. סקס של אחרי מלחמה. אני מרגישה כמו גוויה שמנוצלת
רק בשביל המין. שלומי בשלו, הוא מגלגל עיניים באקסטזה לא
נורמלית וצוחק את הצחוק המטורף שלו. אני שותקת לתוך הצוואר
שלו, מריחה את הבושם שלו. זה שתפס לי את האף ומאז נשארתי איתו,
ועם שלומי.
אני נזכרת בזמנים היפים, שלפני המכות, שהיה שקט בבית, שלא
פחדתי מאותו אחד שאני אוהבת.       בזמנים שעברו.
האנחה הסופית של שלומי מחזירה אותי להווה.
"מה, לא גמרת מתוקה?"
"לא... כואבת לי הבטן... לילה טוב." הסתובבתי אל הקיר, בחילה
בגרוני.

עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני לא עוזבת אותו.
ובכן, התשובה היא מאוד פשוטה. אני לא יודעת. אולי מפחד.
אני אוהבת אותו ותלויה בו ורע לי איתו וכן, אני מפחדת ממנו.
פעם ניסיתי להיפרד ממנו. לקח לי שעה וחצי רק להגיד לו- אני
רוצה להיפרד. שלומי הצמיד לי סכין לגרון ואמר שאם אני לא שלו
אני לא של אף אחד. נשארתי.
אבל בלילה ברחתי כמו חיה פצועה, העדפתי לישון במכונית מאשר
לישון ליד האריה שלי, ששואג עליי.
ועכשיו אני בהריון, ואני מנצלת את המקום הזה בשביל להגיד לו-
שלומי, בבקשה תפסיק בשביל הילד, הילד שכל כך רצית....
ואפילו עכשיו, שאני מתקתקת במחשב, הוא בא במצב רוח מלחמתי...
"שלומי אתה מכאיב לי! זה כואב לי! ש  ל  ו  מ  י..."