יום חורף קר וגשום בחוץ, מהימים האלה שהגשם יורד ויורד ולא
רוצה להפסיק.
התנור בחדר שלי התקלקל והקור בחוץ מחלחל דרך קירות הבטון
ומקפיא את עצמותיי. עטפתי את עצמי בעוד שמיכת צמר בניסיון נואש
להתחמם, אבל כלום לא עוזר. איך אני מתעבת קור, חשבתי לעצמי,
ותהיתי מה הייתי עושה אם הייתי נולדת בארץ חורפית כמו רוסיה
למשל. אולי הייתי מתרגלת לטמפרטורות הלא הגיוניות, לשכבות השלג
הנערמות בכניסה לבתים ולמחממי האוזניים, אבל בטח הייתי מסתובבת
במשך כל חודשי החורף ומקללת. מקללת את הארץ המסריחה הזאת, את
האקלים ובכלל את העולם שלא מסוגל להפסיק להשתנות. ואז יום אחד
פשוט היה נמאס לי והייתי עוברת לאיזו ארץ משוונית נחמדה, מקום
כזה שזה בסדר ללכת בו ערומים וגם אף אחד לא מסתכל, כי פשוט חם
מדי.
החלטתי שלהישאר בבית הקפוא הזה פשוט לא יעבוד, והתקשרתי אליו.
אולי אצלו חם יותר, כי אין לו מזל חרא כמו שלי והתנורים שלו אף
פעם לא מתקלקלים. אחרי שני צלצולים ענה לי "הלו" צרוד מהצד
השני של הקו.
"תקשיב, ממש קר לי", אמרתי בקול חלוש ורועד של עלמה במצוקה.
"כן, אני יודע, מזג האוויר מטורף".
מסתבר שרמזים עבים כמו פיל אפריקני לא מספיקים כשמדובר בו
ובלית ברירה אמרתי מפורשות-  
"אז אולי אני אבוא להתחמם קצת אצלך?"
"החימום אצלך בבית לא עובד?"
"לא ממש. נו, אמרתי לך שקר לי."
"חשבתי שהתכוונת באופן כללי."
"נו, אז זה כן או לא?"
"תבואי, תבואי, אני אחמם לך מרק".
זרקתי על עצמי גופיה ואת המעיל השחור הכבד שלי ויצאתי מהבית.
האוטו הקטן והישן שלי תמרן בקושי בין השלוליות הגדולות שנקוו
על הכביש וכמעט התנגשתי ברוכב אופניים רטוב, אבל בסוף הצלחתי
להגיע בשלום לבית הקטן שלו בקצה העיר. הגשם השקה את הורדים
הלבנים שבגינה היפה שלו. טוב שלפחות מישהו נהנה מהגשם הזה.
רצתי מהאוטו, נאבקת בטיפות עד הכניסה, ודפקתי 3 פעמים על דלת
העץ הכבדה. שמעתי אותו קורא "רק רגע" ואת קול צעדיו הממהרים
לכיוון הדלת. הדלת נפתחה והוא הזמין אותי להיכנס. נכנסתי
בצעדים הססניים, דמות רועדת וסתורת שיער לתוך הסלון החמים של
הבית הקטן והנעים שלו. הוא הסתכל עלי במבט אבהי,
"אוי מסכנה, את קפואה לגמרי. בואי למטבח, חממתי לך מרק
עגבניות."
הוא הוריד ממני את המעיל השחור הכבד והושיב אותי על כסא במטבח
מול צלחת מרק לוהטת. שתיתי את המרק בשתיקה, והרגשתי את החום
מתפשט בכל איברי, זורם לאורך הידיים והרגליים ומלטף לי את
הבטן. התחושה הייתה כל כך נפלאה עד שהשכיחה ממני לחלוטין את
הקור שהכה בי בעוצמה רק לפני כמה דקות. הוא חייך לעברי ואמר "
אני רואה שהמרק עשה לך ממש טוב. בואי, אני רוצה להראות לך ציור
חדש שקניתי". הלכתי אחריו לכיוון החדר שלו. נשענת על הקיר נחה
לה תמונה של שמיים כחולים וים טורקיז שקט. על החוף ישבה ילדה
קטנה והביטה אל הגלים. היא נראתה כל כך שלווה, יושבת לה שם עם
הרגליים בתוך החול, שלרגע ממש רציתי לשבת שם בתוך הציור
במקומה, דוממת לנצח בתוך ציור של שמיים כחולים וים טורקיז.
"ציור יפה, נכון? קניתי אותו מאיזה בחור ברחוב. הוא אמר שזו
תמונה מימים טובים יותר".
הסתכלתי אל תוך עיניו וליטפתי את שפתיו החמות. הוא התכופף
לעברי ונשק לי נשיקה ארוכה.שפתיו טיילו לאורך צווארי ולאט לאט
נשכבנו שנינו על השטיח הישן והמצחיק שהוא קנה פעם בשוק
הפשפשים. ידי גיששו מתחת לחולצתו וגלשו על פני עורו החם. "אתה
חייב ללמד אותי איך אתה נשאר חם כל כך בקור הזה", מלמלתי תוך
כדי נשיקה. הוא עצר לרגע וחייך. "אבל אם אני אלמד אותך לא
תצטרכי לבוא אלי יותר בשביל להתחמם, נכון? ואני נורא אוהב
להכין לך מרק עגבניות..."
התנתקתי ממגעו המנחם והתיישבתי על השטיח, מחבקת את ברכי.
"אבל זה לא מספיק, אתה יודע. ואם באיזה יום גרוע במיוחד באמצע
פברואר, כשעץ גדול ייפול על עמוד חשמל ויעשה קצר בכל העיר אתה
לא תהיה כאן? מה אז? אני אקפא לי למוות כמו מוכרת הגפרורים
הקטנה מהסיפור של אנדרסן, ואתה בטח תהיה באיזה נופש בקריביים
שותה מאי טאי על החוף."
הוא התיישב לידי והביט בי בעיניו הגדולות במבט ספק רציני ספק
משועשע.
"את לא תמותי. את תעברי את היום הזה כמו שעברת את החורפים לפני
שנפגשנו."
הרגשתי את העיניים שלי מתמלאות דמעות, ומלמלתי מתוך הבכי שעמד
לפרוץ
"לא תמיד הייתי ככה...לא תמיד היה לי קר כל כך."
פעם לא חשבתי בכלל על החורף. הוא נראה לי דבר מאוד ברור, חלק
מהחיים והטבע. ובאיזשהו שלב, כשהלבד התחיל לקבל משמעות אחרת,
גם החורף התחיל לקבל משמעות, ופתאום נהיה לי קר כל הזמן.
הוא ליטף את שערי ובהה בציור שמולנו במבט מהורהר.
" הילדה בציור, מה נראה לך שהיא מרגישה?"
" היא נראית לי מאושרת, כאילו היא מצאה את כל היופי שבעולם
בתנועות הגלים."
"אני חושב שאת צודקת. היא מאושרת כי היא לא נלחמת בים או בחול
או בשמש. היא פשוט נותנת להכל להיות חלק ממנה, ואני בטוח שגם
אם השמיים היו מתקדרים פתאום היא הייתה נשארת שלווה. וכמוה, את
לא צריכה להלחם בקור. פשוט תרפי. תני לרוח לשאת אותך ולגשם
להרוות אותך ולקור לצנן התחושות הרעות. ובינתיים אני אתן לך
לטעום מהתה הסודי שלי...מתכון חדש שעבדתי עליו לאחרונה."
הוא יצא מהחדר וחזר כעבור מספר דקות עם ספל תה ריחני. בניסיון
נואש להתחמם אני תמיד שותה שתיה חמה מאוד מהר, אז גמעתי את
תוכן הספל בכמה שלוקים מהירים והרגשתי איך עפעפיי נעשים כבדים
ותחושה מנומנמת מרפה את גופי, ושקעתי בשינה מתוקה על הפוטון
הצבעוני בחדר שלו.
חלמתי שאני נמצאת בחוף שבתמונה. השמש יוקדת מעל לראשי והאוויר
לא זז. אני יודעת שזה לא בריא להסתכל ישירות בשמש אבל מסתכלת
בכל זאת ושמה לב לחיוך זדוני שנמתח בפרצופה העגול. היא מתחילה
לירות בי את הקרניים הלוהטות שלה, שפוגעות בי בעוצמה וצורבות
בעורי. אני קמה ומתחילה לברוח, אבל היא מכוונת את הקרניים
בדייקנות מרושעת לכיוון אליו אני רצה. אני מנסה לרוץ בזיגזגים,
אבל כלום לא עוזר. כל הגוף שלי בוער מכאב וכשאני חושבת שלא
אוכל לסבול עוד, מגיע ענן גדול ומסתיר אותה. רוח קלילה נושבת
מהים ומקררת את הכוויות הבוערות. באפיסת כוחות התמוטטתי על
החול....
והתעוררתי.
התיישבתי חצי מעורפלת על המיטה, עדיין מרגישה את הצריבות בעור.
לאחר שראייתי התבהרה קמתי והלכתי ברגליים יחפות על הרצפה, דרך
השטיח ושוב על הרצפה אל החלון. הגשם פסק, והעולם שבחוץ נראה
ירוק להפליא. שמש קרירה של חורף הופיעה בשמיים, קרני האור שלה
מרצדות על שלולית שגלגל של אופניים עובר דרכה ומתיז מים זוהרים
לכל עבר.
הרגשתי נגיעה קלה בכתפי, והסתובבתי לעבר פניו המחייכות.
"אתה יודע מה", לחשתי באוזנו תוך כדי חיבוק, "נראה לי שאני
אעבור את החורף הזה בשלום."