[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יולה גורן
/
כשביקרתי בגהנום

באויר עמד ריח מחניק. מעיק. חם ומזיע, למרות שהיה קר. הצריפים
מסביב היו שחורים מתמיד.
המדריכה הובילה אותנו לצריפי החיטוי, בתוכם גם תאי הגזים, ואני
ראיתי בדמיוני את אח של סבתא שלי מובל לשם עירום, נגרר אחרי
איזה קצין נאצי בלונדיני.
כולנו לבשנו מעילים מרופדים, סוודרים וצעיפים, רובם נקנו
בחנויות יוקרה, ואף לרגע לא חשבתי להשיל את המעיל שלי לטובת
אותם אלפי רבבות הנרצחים באותו המקום ממש. למעשה, הייתי עסוקה
בתיעוד אובססיבי של הטיול במצלמת הוידיאו.
עמדנו מתחת לראשי המקלחות- אלו האמיתיות, לא אלו עם הציקלון.
המדריכה אמר משהו בקשר להונאה של המקלחות האלו, ואני הסתכלתי
סביבי וחשבתי שזה יפה וייצוגי לראות את כולם לבושים באותן
חולצות, גם אם לא אהבתי את המגן-דוד הגדול שהתנוסס על חולצות
אלו.
משם נכנסנו אל חדר פנימי יותר- תאי הגזים. בשלב זה עברתי
לצילום במצלמת הסטילס החדשה שלי, שמצליחה לצלם טוב גם במקומות
חשוכים, כמו זה. צילמתי את הפחיות של הגז שעמדו מסודרות בסדר
מופתי ליד אחד הקירות. אנשים סביבי בכו, והמדריכה הסבירה לנו
מאיפה בדיוק הזרימו את הגז והראתה לנו את הכתמים הכחולים על
הקירות והתקרה. כבדרך אגב היא ציינה שהחלונות, כמובן, לא היו
קיימים, והוסיפו אותם מאוחר יותר.
לפתע המצלמה נשמטה מידי. לא הצלחתי לנשום. האויר נכנס רק עד
לתחילת הגרון, איפה שהשקדים, ושם עצר. דמעות החלו לזלוג
מעיניי. מתוך הסחרחורת אנשים ניגשו אליי, חיבקו אותי. דידיתי
החוצה, בדרך צילמתי עוד כמה תמונות.
התיישבתי על הדשא הירוק, הרגשתי הכי לבד בעולם. נשבה רוח והיה
לי קר, הוצאתי את הצעיף מהתיק והכנסתי במקומו את מצלמת הוידאו.
התכסיתי בצעיף, והדמעות החלו להיספג בו.
לא ידעתי למה אני בוכה, אבל לא יכולתי להפסיק. קצין הביטחון
הסתכל עליי במבט מרחם. שאלתי אותו אם זה עד כדי כך פאתטי
מצידי, והוא אמר לי שזה טבעי לגמרי ובסדר גמור. לא הסכמתי
איתו, אבל לא אמרתי כלום.
ראיתי שהקבוצה יצאה ומתחילה ללכת הלאה, לא רציתי להישאר לבד
בזירת המוות הזו, אז הלכתי אחריהם- אבל במרחק בטוח.
היו שם חברים שידעו הכל עליי, ואני עליהם- ולא רציתי להחליף
איתם אפילו מילה אחת. לא רציתי לדבר איתם.
ועם זאת רציתי רק חיבוק, או מגע של יד. בלי מילים.
הוצאתי את המצלמה שוב וצילמתי כל מקום, כל צעד, ואת כולם
צועדים בגיא ההריגה הזה עם החולצות האלו והמגן-דוד שעליהן. היה
לי קל יותר להתמודד עם המקום הזה דרך החלון הקטן של המצלמה. לא
רציתי לראות אותו כשפניי גלויות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בקשר לסלוגן
מקודם:
כן, זה מסרטן


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/8/02 4:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יולה גורן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה