היה זה בוקר, ג'ון צחצח שיניו, שטף ידיו. מול עיניו במראה
השתקפה דמותו של אדם בשנות העשרים המאוחרות לחייו, מבטו חצה את
המראה אל מעבר לקיר עליו הייתה תלויה, תודעתו נדדה, ריחפה,
לפתע שם לב שכבר דקות ארוכות הוא שטף את ידיו.
מה קורה איתי? חשב הידיים שלי נקיות, אולי כדאי שאשטוף
פניי.
היה זה יום קר וסגרירי, אחד מימי אמצע דצמבר בניו-יורק, אתם
יודעים, הימים האלה שאתה מצטער שאתה חי. אתה רוצה לברוח למקום
אחר, מקום רחוק ונהדר. ביום כזה לא רואים את השמש ומה שכן
רואים מדאיג עוד יותר. חנויות מקושטות בהגזמה, במין חווית חג
מולד ממוסחרת שכזו. כבר שנים שאמריקאים לא מסוגלים לחגוג באמת.
הם צריכים להסתיר את האיבה שלהם מאחורי כסף, מסיבות מזוייפת
ואז עוד קצת כסף. זה קשה לאדם בודד ללכת ברחובות לראות אנשם
קונים ללא הבחנה, ללא מעצורים, זה קשה לא לזלזל בחברה הזו,
החברה שאדם בודד אמור לרצות להצטרף אליה ולהיות חלק ממנה, אך
לא ג'ון סמית', הוא היה מלגלג לנוכח הצביעות הזו של האהבה
והאחווה באמצעת כסף. הוא ידע בדיוק למה הם מרגישים צורך להראות
שהם מסוגלים לאהוב. הוא נתקל יום יום בזוועות החברה זו, החברה
האמריקנית- "החופשית והצודקת". הוא היה בלש במחלק הרצח,
ניו-יורק.

דלת המחלקה הלכה ונסגרה לאיטה כשהיא משמיעה נהמה חורקת, ג'ון
נגש לדלפק הקבלה בצעדים קצובים, מהירים. ניתן היה לשמוע את
כעסו על חברה בצעדיו. הא הניח את מרפקיו על הדלפק.
"היו לי הודעות?" הוא השמיע נהמה, הוא לא השקיע כוחו בדיבור,
ספק בשל עייפות ספק בשל זלזולו במזכירה הצעירה שישבה מולו, שכל
עולמה סבב סביב ציפורניה ואיפורה, היא לא הולכת לשום מקום,
אמר בליבו.
"לא ג'ון, לא היו לך הודעות," אמרה בקולה הגבוה והצווחני,
בנימה של פלירטוט. "אתה צריך עוד משהו?"
"לא תודה, מיסי," אמר בחיוך,כמי שמנסה להיות נחמד לנחותים ממנו
ואז חלפה מחשבה בראשו גם אני לא הולך לשום מקום. אבל הוא
הלך, הוא התיישב ליד שולחנו ופתח את התיק ששכב שם מהיום הקודם,
היה מדובר באישה מבוגרת, ללא משפחה, נורתה פעמיים וארנקה נעלם,
באמצע הרחוב, לא היו עדים (לפחות לא כאלה שהו מוכנים לדבר) ולא
היו שום קצות חוט שעלולים להביא לפיענוח. ג'ון לקח את החותמת
שלו, טבל אותה בספוג הספוג דיו אדום והכה על גבי התיק. המלה
"נסגר" הופיעה, הדיו נזל מעט, כמו דם. תחושה נוראה אחזה בו
חתמתי את מותה, מותה של בת אדם. אך מיד חזר לעצמו, לתפיסה
הצינית שעוזרת לו להמשיך בחייו הא, זאתי לא תחסר לאף אחד.
טלפון נשמע מצלצל לפתע בחוזקה, כמו צעקה של עולם אלים וקר
המנסה להכנס למחלקה החמימה והבטוחה. עוד מישהו מת... חשב
סמית'.
"רוצים אותך בחמישית וארבעים ושלוש, ג'ון." נשמע קולה הצווחני
של מיסי.
ג'ון רשם לעצמו - 43/5.
"אוקיי, מיסי." אמר בקול לא איכפתי, שוב הנימה הזו של זלזול
בקולו.

חום, הבניינים היו חומים, הגוון הזה של חום שניתן לראות באדמה
זקנה, אדמה שמתה,  ששום טוב לא יצמח ממנה יותר. השמים היו
נמוכים, אפורים.
סמית' צעד לתוך בניין, המסדרון היה שחור ואפלולי. בכניסה חיכתה
לו זקנה. ענייה הבריקו, כמי שאיכפת לה, שעצוב לה, אך עורה
מבחוץ היה מקומט כמו סחבה שלא נתנה לשום אהבה מבפנים לצאת
החוצה.
"זה כאן למטה." אמרה בקול שבור וצרוד, תוך כדי שהיא מצביעה על
גרם מדרגות קטן שמוביל למרתף. אור בקע מהמרתף כמו השמש שלא
זורחת בחוץ, על פני העולם.
סמית' נכנס למרתף כשצוות גדול של עובדים עומל ומתרוצץ, מאבקים,
מצלמים ומדברים על חג המולד. מבעד לעמולה סמית' יכול היה
להבחין בדם. היה הרבה דם, הרצפה כולה הייתה מכוסה - שלוליות,
שלוליות. כמה סימנים של ידיים מגואלות בדם נראו על הקירות,
אפילו על התקרה ניתן היה להבחין בזרזיף אחד בודד של דם.
במרכז המרתף שכבה גופתה של נערה צעירה. בצידי גופה חריצים
גדולים, ידה השמאלית נפרדת משאר הגוף לחלוטין. הבשר על הירך
הימנית נתלש מן העצם. מראה זה לא הטריד במיוחד אף אחד מן
הנוכחים, הם היו מורגלים לכך. סמית' גם לא היה מוטרד אבל אז,
אז הוא ראה את הראש, מונח בפינה אפלה. הפה פתוח לרווחה. ניכר
כי דם רב ניגר ממנו, זרם על הסנטר והלחיים. מתחת לעיניים העור
היה יבש, נראה כי הקורבן בכתה. העיניים הירוקות החמות, היו
פעורות לרווחה כמו מחפשות אהבה, נחמה, רחמים. בדרך כלל זה לא
היה מטריד את סמית' אך הוא הרגיש משהו, כאילו ראה את הפנים
האלו קודם, כאילו אהב אותם פעם. הוא הזדהה עם הפנים האלו,
שמחפשות ומחפשות אבל לא מוצאות.
משהו קרה לו, לסמית', צביטה בליבו. אבן, מסתבר, גם יכולה לכאוב
לפעמים.
מה קורה לי? חשב קח את עצמך בידיים. אבל הוא לא יכל.
העינים שלו התנפחו, הוא הרגיש מעין רטיבות מוזרה כזו, הוא כבר
שכח את הפעם האחרונה בה הזיל דמעה, אבל אז התעשת.
עוד אחת, בטח זה הגיע לה.
"שלום, ג'ון," אמר אחד השוטרים, "ברוטאלי, אה?" הוסיף
בהתבדחות.
"כן," ענה סמית', מנסה להחזיר חיוך, מה שהוביל לרגע של שתיקה
מביכה.
"בכל מקרה, אני מצפה לדו"ח הרגיל, אתה יודע, ראיות מזירת
הפשע."
"כן, אנחנו מארגנים לך את זה, בוב יכתוב לך הכל."
"אוקיי, תודה."
סמית' עשה את דרכו חזרה במעלה גרם המדרגות. הזקנה עמדה שם,
הסתכלה, סמית' הבחין בה הגיע הזמן לעבוד.
"הכרת אותה, אה? ניסה להביע סימפתיה אבל כל שראה לנגד עיניו
היו קמטיה וגופה החלוד.
"לא," אמרה בקול חנוק, "לא אישית בכל מקרה."
"אבל את יודעת אולי... מה היה שמה?"
"לורה..." מנסה להזכר, "טויין, אני חושבת, לורה טויין."
"את מכירה אולי מישהו שהכיר אותה?"
"כ... כן." אמרה בבלבול מה, "מר רוברט מרטין, הוא גר בקומה
השנייה, דירה חמישית, היא הייתה עוזרת לו לפעמים, הם היו
הולכים למכולת יחד, וגם למכבסה, הוא סיפר לי."
"תודה רבה," אמר תוך כדי חיוך מאולץ. "עזרת מאוד... אם תזכרי
בעוד משהו..."
ונתן לה את כרטיס ביקורו אפילו לא  סיים את דבריו מרוב יאוש
מבלבולה של הזקנה. ג'ון המשיך בדרכו, קומה ראשונה, קומה שניה,
דירה חמש.
הספרה חמש נתלתה על הדלת החומה-אדומה, צבעה היה זהב, מתחת מתחת
לשנים של שריטות ושחיקה ניתן היה לראות כי צבעה הוא זהב.
טוק, טוק, טוק. סמית' דפק. אנחה נשמעה ולאחר מכן כמה צעדים.
עברה דקה, סמית' איבד את סבלנותו.
טוק, טוק, טוק.
"כן... כן." נשמע קול זקן ונמוך, "אני כבר פותח."
הדלת לבסוף נפתחה, חורקת.
" שלום," אמר הזקן, "איך אפשר לעזור לך?"
"מר רוברט מרטין?"
"כן... זה אני."
"אני מבין שהכרת את גברת לורה טויין הצעירה..."
"הכרתי...?" אמר בחוסר הבנה, "אני... מכיר."
"אני מצטער לבשר לך, אבל היא נפטרה."
"נפט... רה?" נשימותיו של הזקן נעשו כבדות, "אני לא מבין...
כזאת צעירה.. איך?"
"אתה מבין אדוני, אני ג'ון סמית', אני ממחלק הרצח, זאת העבודה
שלי, לגלות איך..."
"רצח... מה?" אמר הזקן "אני פעם הייתי כמוך. במחלק הרצח אבל זה
היה מזמן... הייתי בטוח שאני אצליח לשנות את העולם, שיותר לא
יהיה פשע, אבל..."
"הכל טוב ויפה." אמר סמית' שלא ממש התעניין בקורות חייו של
הזקן. "אך מה אתה יכול לספר לי על גברת טויין?"
"אה, היא הייתה בחורה נפלאה, בהחלט ידעה לעזור. היא הייתה
עוזרת לי עם הכביסה והיינו הולכים למרכול ביחד, היא הייתה
סוחבת בשבילי את המצרכים, אתה יודע, קומה שניה..."
"אתה יודע אם הייתה עם מישהו בקשר?"
"לא ממש, היא לא דיברה הרבה, אני בעיקר דאגתי לשיחות, אתה
יודע, סיפרתי לה סיפורים... מהעבר."
"הממ... אם כך אתה מכיר אולי את המשפחה שלה? אתה יודע איפה
ניתן למצוא את הוריה?"
היא נסעה פעם לאמה ונתנה לי את הטלפון שם. היא אמרה שאני אתקשר
אם תהיה לי איזה בעיה, כנראה פחדה שאני אפול ואתפגר...
הילדה."
"ו... אתה יכול למצוא את המספר?"
"כן... כן." רק רגע. הזקן החל לפשפש בדירתו.

דלת לבנה נפתחה לפניו, ג'ון נכנס.
"שלום, גברת טויין." מולו עמדה אישה בשנות הארבעים לחייה,
שיערה בהיר עיניה כחולות-אדומות, לחייה רטובות. אוחזת נייר
טישיו בידה.
"ציפיתי לך..."
"אני משתתף בצערך, באמת, אם יש משהו שאני יכול לעשות... אם את
צריכה עזרה או משהו... אל תהססי להתקשר." שוב כרטיס הביקור,
הוא היה חייב לעשות את זה.
"תודה..." אמרה בקול חנוק.
"המ... רציתי לדעת, האם ידוע לך על צרות כלשהן שבתך הסתבכה
בהן?"
"לא... לורה?" מקנחת את אפה, "לורה בחיים לא הייתה מסתבכת."
"אז אולי את יודעת אם היא הכירה מישהו? אולי חבר קבוע?"
"כ... כן," התקשתה לדבר, "ג'ק, ג'ק ריינולדס. הם היו
חברים..."
"יש לך טלפון שלו? או כתובת?"
"כן... אני אלך לחפש."
ג'ון נותר לבדו בחדר, על שידה שם הוא הבחין בתמונה, בתמונה
נראתה בחורה, צעירה, תמימה, עיניים ירוקות, מלוכלכות כאלו,
כמעט טורקיז. פניה עטופות בשיערה הבלונדיני, ניכר כי מאחורה
שיערה הודק על ידי גומיה. פניה היו לבנים הייתה בהם בושה, אבל
העיניים, העיניים, לא הייתה בהן שום בושה. מבטן יצא החוצה אל
מעבר לתמונה, מחפש, מתבונן, מבקש, העיניים האלו. העיניים שהוא
ראה מקודם, מחפשות אהבה, מחפשות נחמה, מחפשות רחמים.
גם אני ככה, גם אני מחפש. לעזאזל אני יודע שאני מכיר אותה
מאיפשהו, אני חייב להפסיק להשתכר, אבל מה אז? אני יראה
טלוויזיה? ערוץ הקניות? אין לי כלום.
"הנה, זה בשבילך," גברת טויין הגישה לו פתק עם כתובת ומספר
טלפון.
"שיהיה לך בהצלחה..." הוסיפה בעוד זרם נוסף של דמעות פורץ
מעיניה.
"אני אתפוס אותו, אני מבטיח לך..." הוא לא היה חייב להגיד את
זה, משהו השתנה.
"ושיהיה בהצלחה גם לך." אמר ג'ון וחיבקה, הוא הרגיש את כאבה,
הוא רצה עכשיו, יותר מאי פעם לפני כן, לתפוס את הרוצח, לא רק
זאת, הוא גם רצה להשיב את המתה אל החיים. זה לא היה אופייני
לו, מאבקו בפשע תמיד היה כללי, לעצור את החוטאים, לא לעזור
לחפים מפשע, אם היו כאלה, הוא השתנה.
היה זה כבר אחר הצהריים, השמיים היו אפורים מתמיד, העננים
כבדים, לא נותנים לנשום. ריח הדלק שנישא באויר חדר לראותיו של
ג'ון, הוא יכול היה להרגיש את הרעל דולף אל זרם הדם שלו. ג'ון
התקרב למוסך, מתחת לאחת המכוניות צץ אדם באמצע שנות העשרים
לחייו, מכוסה כולו זיעה וגריז, הוא ניגב את ידיו.
"איך אני יכול לעזור לך?" שאל האיש בקול נמוך.
"אני הבלש ג'ון סמית'."
"אה," נאנח, "מי היה מאמין, נערה כמו לורה... היא דווקא ידעה
לדאוג לעצמה."
"הממ... אז אני מבין שהייתם חברים?"
"נפרדנו לפני חצי שנה כבר, לא ממש שמרנו על קשר אז..."
"אני מבין," אמר ג'ון, "למה נפרדתם?"
"ת'אמת זה היה די כואב, באמת היו לי רגשות כלפיה אתה יודע...
אבל כמו כל אחת היא ידעה לדאוג לעצמה... אתה מבין, להיות עם
מוסכניק זה לא נחשב יותר מדי באוניברסיטה... היא תמיד הייתה
צוחקת עם החברות שלה, הסטודנטיות. היא פגשה מישהו אחר, רציני,
איש עסקים, מכונית ספורט, ב.מ.וו אני חושב. זהו... מאז לא
שמעתי ממנה."
"יש לך מושג איך אני יכול להשיג את הבנאדם?"
"הממ... כן, למען האמת." אמר ג'ק, "אתה רואה היא הכירה אותו
כאן, במוסך, כנראה נדלקה על המכונית, אני אחפש את זה בתיקים,
כן... משהו לפני חצי שנה, מכונית יפה, לא רואים הרבה, אני אמצא
את זה, חכה רגע."

הערב ירד, האפלה ירדה, העיר התכסתה צינה, מעל הרחוב בניין עצום
ניצב, מאיים.
טד ברייטון, הופיעה הכתובת על שולחן המנהלים במשרד המפואר.
"נעים לפגוש אותך, בלש," אמר תוך כדי לחיצת יד, "איך אפשר
לעזור?"
"מה אתה יכול לספר לי על לורה טויין?"
"לורה... יצאתי איתה לפני כמה חודשים, אבל אתה יודע, התקדמתי
קצת, החלפתי למכונית יותר יפה... אישה יותר יפה... אתה יודע
איך זה."
דמו של ג'ון רתח, הלוואי שיתברר שהוא הרוצח.
"לורה נרצחה אתמול מר..." העיף מבט בשלט, "ברייטון."
"הו!" הוא היה נבוך, "אני.. אני מצטער לא ידעתי..."
"אתה יודע אולי עם מי הייתה בזמן האחרון? איפה היא הסתובבה?"
"יש לי בר, בשלישית ולינקולן, היינו הולכים לשם די הרבה. היא
מאוד אהבה את המקום, מקום שקט, הרבה אנשים נחמדים,
ה"אאוט-לאנדר" שמעת עליו?"
"כן, למען האמת אני הולך לשם לפעמים."
"הו, יופי," ברייטון היה מרוצה, "תגיד להם שטד שלח אותך, הם
יסדרו לך מחירים..."
חיוך התפשט על פניו של ג'ון, "תודה." הוא כבר לא רצה שהבנאדם
יורשע ברצח...
"אז לבדוק את ה"אאוט-לאנדר" אתה אומר?"
"בהחלט, אחרי שנפרדנו היו כמה פעמים שעברתי שם, לבדוק את
ההשקעה, אתה יודע? והיא תמיד הייתה שם."
"הממ... מעניין..."
"תהיה לך עבודה קלה לבדוק את העניין, אתה מבין? מדי פעם היו
בעיות שם עם לקוחות, למשטרה כנראה יש מצלמת וידאו ברחוב והם
זיהו כמה פעמים שיכורים שיצאו המועדון ועשו בעיות, אז אתה
קולט? לא תהיה לך בעיה לדעת עם מי היא הסתובבה, בהנחה שהייתה
שם באמת."

החדר היא אפל, חשוך. גוונים כחולים מצג הוידאו הטילו אור על
הקירות. ג'ון ישב כבר חמש שעות מול הצג. התמונות היו מטושטשות
אך בדקה השלושים ושבע של הקלטת בין חצות לשתיים לפנות בוקר הוא
ראה את לורה, אישה צעירה לבושה באותם בגדים שכוסו בדם בזירת
הרצח. לידה הילך ברנש עם כובע שהטה צל על פניו, אך התמונה
הייתה מטוטשת מדי.
במעבדה יסתדרו עם זה.

המעבדה הייתה עטופה זגוגיות, ששיקפו את הרחוב השחור בחזרה
אליו, כמו לא נתנו לרשע להכנס לתוכה. ג'ון נכנס למעבדת
הצילום.
"ברוך הבא לרודי מעבדות צילום בע"מ, איך אפשר לעזור לך?"
לפתע נתדפק על פתח המעבדה חסר בית, כאחוז דיבוק הוא חבט
בזגוגיות שבפתח וצעק וצרח, ואז ברח.
"עוד אחד..." אמר סמית' בזלזול.
"לא עוד אחד," ענה רודי, "אתה בטח חושב שגם אני עוד אחד, אבל
לי, כמו לו, יש חלומות, יש רצונות, יש שאיפות. אפילו אם
החלומות של חלק מהאנשים עוד לא התגשמו זה לא אומר שהם לא
חולמים אותם עדיין, אתה מבין? אני לא רציתי להיות טכנאי צילום.
יש לי עדיין חלומות ואני רוצה שהם יתגשמו, ממש כמו חסר הבית
ההוא... וכמוך..."
"כשאני חושב על החלום שהיה לי אתמול בלילה, אני מקווה שהוא
לעולם לא יתגשם." ענה סמית' עם חיוך. הוא חייך, והפעם זה היה
כן, משהו השתנה אצלו, הוא נהיה כמו כולם לפתע, הוא נהיה
בנאדם.
"יש לי כאן קלטת בשבילך. אני רוצה תמונה חדה, של פני האדם
ההולך לצד האישה עם המיני והמעיל בדקה שלושים ושבע." אמר ג'ון,
"מתי זה יהיה מוכן?"
"אני עוד לא ראיתי עם מה יש לי לעבוד כאן אבל דברים כאלה בדרך
כלל לא לוקחים יותר מעשרים וארבע שעות," ענה רודי. "ביום שני,
אני מקווה, זה יחכה לך במשרד."

סמית' נכנס למחלקה, צעדים נחושים, רמים, ללא מעצורים. קול
צומרני, שלפתע בקע מדלפק הקבלה, הכה באוזניו.
"ג'ון, הגיעה מעטפה בשבילך, שמתי לך אותה על השולחן." מיסי
אמרה.
סמית' הגביר את קצב צעדיו, כמעט ורץ אל עבר משרדו. הוא נכנס,
טרק את הדלת מאחוריו והתיישב לצד השולחן. במרכזו הוא הבחין
במעטפה חומה, חלקה, נייר ללא כתם וקמט, הוא פתח לאט את החותם.
הוציא את התמונה ביראה רבה, כמו אחז בקצות אצבעותיו את רוח
הקודש עצמה. kodak, הסמל הופיע עשרות פעמים על גבי נייר
ההדפסה. סמית' לקח נשימה עמוקה, ארוכה והפך את התמונה. מהנייר
נעצו בו  זוג עיניים כועסות זועמות מבטן. הן היו שקועות בפנים
קרות- עיניים חמות. משהו קרה לו, לסמית', צביטה בליבו אבן,
מסתבר, גם יכולה לכאוב לפעמים.
מה קורה לי? חשב קח את עצמך בידיים. אבל הוא לא יכל.
העינים שלו התנפחו, הוא הרגיש מעין רטיבות מוזרה כזו, הוא כבר
שכח את הפעם האחרונה בה הזיל דמעה, אבל אז התעשת.
עוד אחת, בטח זה הגיע לה.
לא... לא עוד אחת, זה לא הגיע לה, לחייו נרטבו, דמעותיו
ניגרו, זה לא מגיע לאף אחד.
לא... "לא!" הוא צעק מתוך יאוש, הבלש טען את אקדחו, פניו
כועסים, זועמים, דמו רותח, אפו חורן. אני לעולם לא אתן לזה
לקרות שוב, בחיים לא ירצחו עוד אנשים ככה!
יריה בודדה נשמעה במשרדו, וכך תם סיפורו של הבלש סמית'.