[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אידיאולוגיה ואמונה זה יפה וטוב, אבל הסיכוי שזה יביא אותך
לאנשהו הוא קלוש ביותר.
כשהייתה לי את הפריבילגיה לדבר ולשלם על זה רק בוויכוח, או לכל
היותר ריב שייגמר, אז הייתי מדבר.
כחודשיים לפני תאריך הגיוס שלי, כל מה שעשיתי היה לדבר. על
פציפיסטים, וגבולות, ומלחמות צודקות או לא צודקות, בזמן הזה
תומר נהרג, ופטיטו הלך לצבא, ואבנר נסע לאיטליה ללמוד איזה
משהו, ולכולם היו חלומות, והם רדפו אחר החלומות שלהם.
החלום שלי היה לחיות את האידיולוגיה שלי. אבל מי רוצה לחיות
לבד?
בתיכון היו צוחקים עלי, ומקניטים אותי. קוראים לי פחדן. אומרים
שאני מפחד ללכת לצבא וממציא שטויות ותיאוריות בשביל להצדיק
בפני כולם (ובפני עצמי) את הפחד שלי. אני לא רציתי למות. בטוח
שלא בשביל המדינה שלנו.
רציתי לשיר בסאטירה ש"טוב למות בעד ארצנו" ולדבר על דמוקרטיה,
ועל זה שכל אחד צריך לבחור מה הוא עושה ומה הוא לא עושה,
ושהצבא לא משאיר לך ברירות, ושמאחורי הגבול, עומדים אנשים
בדיוק כמונו, עם אותם פחדים, ואותן המחשבות, ושאין מלחמה
צודקת.
אומרים שאתה לא חייל עד שאתה מסיים את כל שרשרת החיול.
בתאריך שלי, עליתי על האוטובוס. מבעד לחלון אמרתי לאבנר שאני
לא יודע למה. אבל ידעתי. לא רוצה להיות לבד. מה טובה לי
האידיולוגיה, אם אין מי שינסה לסתור אותה?
רק התיישבתי באוטובוס, וכבר הייתי חייל. לא כי אני בדרך לשם,
ולא כי אני הולך להלחם, אלה כי אני עושה משהו שאני לא רוצה
לעשות. כי הקריאו את מספר תעודת הזהות שלי, ולא את השם שלי, כי
מוותר על כל המחשבות שלי לטובת משהו שאני לא מבין.
שלום לכם רבותיי וגבירותיי. אני לא אני יותר. אני מספר.
סתם מספר, עם עוד אלפי מספרים.
ואתם חושבים שזה בסדר.
אחרי השואה כולם אמרו שלא יהיו יותר מלחמות. אחרי זה, העולם
כבר יצא מהבועה העיוורת שלו.
אבל היינו צריכים להלחם עם הקיום שלנו. פשוטו כמשמעו. והגיע 48
ויחד עם קום המדינה באה מלחמת העמצאות. אמרנו "טוב. בסדר. יש
לנו מדינה. לא יהיו יותר מלחמות". הינו צריכים לנסח את זה
כשאלה ולא כאמירה.
"מבצע קדש", ואחריו "ששת הימים", ואמרנו זאת האחרונה, לא יהיו
יותר מלחמות. יחד עם האמירה הגיעה מלחמת יום כיפור.
אני כבר השתחררתי מהצבא, אבל פטיטו נהרג.
חזרתי להיות מספר.
לא הייתי יותר הבנאדם שסיים איתו את התיכון על ריב אידיולוגי.
הייתי המספר השאמין שכולם תמיד יהיו פה. הייתי המספר שלקח הכל
כמובן מאליו. הייתי המספר שהבין למה הוא התייצב באותו יום בשבע
בבוקר בלשכת הגיוס.
הייתי המספר שהבין שלאורך שנים הוא היה הכי טוב בלשפוט אנשים
אחרים, הייתי המספר שלעולם לא הסתכל על עצמו.
ועכשיו, מעטים האנשים שמסתכלים עלי.
ההיתי המספר שהצבא חסך על חייו, אבל היה חייב לקחת את נפשו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זקנים חרמנים הם
סתם זקנים
חרמנים.


זקן חרמן


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/8/02 19:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיי הם

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה