"בוא, הגענו" אמרתי לו.
"עכשיו תסתכל טוב טוב מסביב"
ואביב הסתכל.
"עכשיו תשב, תעצום עיניים, ותקשיב"
ואביב הקשיב.
מגדל המים של הקיבוץ זה המקום הכי גבוה פה, ורואים את כל
הקיבוץ והסביבה, אפילו את ירדן.
ישבנו שם בערך עשר דקות, ואביב עדיין הקשיב. שמענו את הילדים
משחקים כדורגל, את השופל ברפת ואת הדייגים על הטרקטור.
אביב פתח עיניים והוציא סיגריה. גם אני לקחתי אחת. אביב לא
עישן כבר חצי שנה, אבל לא כעסתי עליו, הבנתי אותו. הוא חושב
שזה יעזור לו לשכוח, להרגיש פחות. גם אני עברתי את זה, ולא
יעזור כלום.
הטראומה והדיכאון ישארו עוד הרבה זמן, אבל אמא שלו לא תחזור.
הנסיבות הן שונות, אבל התוצאה היא אותה תוצאה- שנינו נשארנו
לבד.
אבי לא היה ילד יפה, אבל היה לו שיער שטני מדהים, עם פסים
בלונדיניים, מהשמש.
"יש לך שיער מדהים, אתה יודע?" שאלתי
אביב לא ענה
שלחתי את ידי לשיער שלו וליטפתי אותו. אביב הסתובב וראיתי שהוא
בוכה. חיבקתי אותו.
"אמא שלי כל הזמן מלטפת אותי ככה. ליטפה..." אמר.
רק אתמול, בהפסקה, ישבנו ביחד וצחקנו על המורה להיסטוריה. היום
הכל כל כך שונה.
הרמתי את העיניים והסתכלתי מסביב. ראיתי את הכפר הירדני
מולנו, את הכביש הראשי שעובר מחוץ לקיבוץ והתחנה שבה אנחנו
תופסים טרמפים לטבריה. ראיתי את האנשים בחדר האוכל, המומים.
פתאום ראיתי את דב, הדוד של אביב.
"דב פה, לקרוא לו?" שאלתי אותו.
"שלא יבוא, רק תגידי לו שאני בסדר" אביב ענה לי.
"דב!!!!!!" צעקתי.
דב הסתכל עלי ושאל: "מאי, מה את עושה שם? ראית את אביב?"
"כן, הוא פה, אבל אני לא חושבת שכדאי שתעלה, הוא רוצה להיות
לבד." אמרתי לו.
"טוב, תגידי לו שכל המשפחה פה,אז כדאי שיגיע הביתה. אבא שלו
צריך אותו".
"אביב, דב אמר שאתה צריך ללכת הביתה, אבא שלך מחפש אותך. חוץ
מזה, ההלוויה..."
"כן, אני יודע, עוד שעה ההלוויה..." אמר אביב, והרגשתי שהוא
שבור. הוא המשיך לבכות. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה.
"אני לא הולך לשם" קבע אביב.
"אתה יכול להישאר פה איתי, אם אתה רוצה"
"אבל אבא שלי, צריך להגיד לו..."
"אל תדאג, דב יגיד לו" אמרתי.
בסוף הלכנו להלוויה, וכל היום נשארתי עם אביב. דיברנו עד שלוש
בבוקר. לא הלכתי אחר כך לבית הספר.
כל זה היה לפני שנה, אבל אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול.
עכשיו, גם אביב לא פה.
היום, בדיוק שנה אחרי, אביב התייאש. לחיים לא הייתה משמעות
בשבילו יותר. הוא הפסיק ללמוד, הפסיק לצאת מהבית, הפסיק
לחיות.
ואני דאגתי לו. הייתי מבקרת אותו, מדברת איתו, מנסה להוציא
אותו מהבית, אבל אביב לא רצה.
רק היינו יושבים בחדר שלו ומדברים שעות, על הכל. גם אבא שלו,
רועי, דאג לו.
הוא הביא יועצים, פסיכולוגים, מה לא. אבל אביב המשיך לשקוע
בדיכאון. הוא שקע ושקע, וכבר אי אפשר היה להציל אותו. אני
הייתי גלגל ההצלה האחרון שלו, אבל החבל היה קצר מדי.
כל יום באתי אליו, דיברתי איתו, אבל אביב המשיך לשקוע. ראיתי
אותו דועך מול העיניים שלי. אני חושבת שזה מה שהכי כאב.
במשך כל השנה הזאת, אני ואביב מאד התקרבנו. דיברנו במשך שעות.
הוא הבין אותי, ואני אותו. ידענו מה השני עובר.
אמא שלי נהרגה בתאונה שנתיים וחצי לפני אהובה, אמא של אביב, כך
שהכאב כהה, ועם הזמן נחלש. אצל אביב, הכאב לא נחלש, אלא רק
התחזק מיום ליום. הוא לקח את המוות של אמא שלו מאד קשה. אני
זוכרת את אחת מהשיחות שלנו:
"אם היה לי אומץ, הייתי מתאבד". הוא אמר.
"אביב! שלא תחשוב על זה אפילו!"
"למה? אין לי עוד בשביל מה לחיות"
"אתה חשוב לי, אתה לא קולט שאני אוהבת אותך??"
זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לו מה אני מרגישה כלפיו. מאז
השיחה הזאת, עברו כחודשיים שבהם אני ואביב התקרבנו עוד יותר.
אני חושבת שזה מה שהחזיק אותו בחיים, הידיעה שיש מי שעוד אוהב
אותו.
אבל היום הוא נשבר.
מצאו אותו במקלחת. מת
הוא בלע כדורי שינה. הרבה.
אביב השאיר לי מכתב:
מאי, אני מצטער.
אבל את היחידה שהבנת אז, ואני
מבקש שתביני
גם עכשיו. לא יכולתי להמשיך
לחיות ככה,
עם כל הזכרונות והכאב. זה היה
קשה מדי.
אני מקווה שתסלחי לי, שנטשתי
אותך ככה.
אבל אל תדאגי לי, בטח שם הכל
טוב,
ואני בטוח שאת תסתדרי למטה.
אוהב, ובטוח שניפגש מתישהו,
אביב.
ההלוויה הייתה בצהריים. כל הקיבוץ היה שם. ראיתי את רועי,
בוכה, שבור. אביב היה הבן היחידי שלו.
באתי לנחם אותו, אבל הוא צעק עלי, שאביב מת בגללי, שאני דרדרתי
אותו. הוא אמר שהוא לא רוצה לראות אותי יותר. התחלתי לבכות.
זאת הפעם הראשונה שאני בוכה מאז שאביב מת. נבהלתי.
הוא צודק? זה באמת בגללי? אני גרמתי לו להתאבד?? אולי הייתי
צריכה להשאיר אותו לבד ולא לדבר איתו?
אני לא יודעת אם רועי צודק, אבל מה שבטוח זה שאני אוהבת את
אביב, ואני אמשיך לאהוב אותו.
כבר שבוע אני בחדר, לא הולכת לשום מקום, ורק בוכה כל הזמן.
כבר שבוע שאבי לא פה, והוא היחידי שאני רוצה לראות כרגע...
מישהו דופק בדלת.
"אני לא רוצה לראות אף אחד, תעזבו אותי בשקט!" צעקתי.
הדלת נפתחה, ורועי עמד שם.
"מאי, אני יכול להיכנס?" שאל.
לא עניתי.
"מאי, אני רק רוצה להתנצל, לא הייתי צריך לצעוק עלייך, אני
יודע שזה לא באשמתך, אל תיהי מדוכאת בגללי, אני יודע שזה קשה
גם לך. את יודעת שאני מחבב אותך, היית חברה טובה של אביב."
התחלתי לבכות עוד פעם.
היום זה יום ההולדת של אביב.
הוא בן 16 עכשיו, והוא הפסיד את הגיל הכי יפה.
הלכתי לבית הקברות, לשים פרחים. ישבתי ליד הקבר ובכיתי.
על המצבה חרטו: "אביב גולן 4.5.1982- 20.4.1998 באביב הא, הפרח
הזה לא יפרח..."
ניקיתי את המצבה, עברתי על החריטה פעם, ועוד פעם, מרגישה את
האותיות, מנסה למחוק אותם. אבל הן לא נמחקות, הן חרוטות, כמו
שאביב חרוט בלב שלי.
אין מי שיחגוג לאביב יום הולדת, או יותר נכון, אין אביב שיחגגו
לו יומולדת. רועי בא.
"מאי, מה את עושה פה?
"באתי לבקר את אביב, לאחל לו יום הולדת שמח..." עניתי לו עם
דמעות בעיניים.
רועי התקרב אליי, והתיישב לידי.
"מאז שאהובה מתה, התקרבתם מאד. לא הייתם ככה פעם. מה קרה? איך
התקרבתם כל כך?"
התחלתי לספר לו על המגדל, ועל כל מה שקרה משם.
"לא ידעתי" אמר רועי. "מאי, את הרגשת שהוא הולך ל...?"
"לא, לא ידעתי, לא היה לי מושג. פעם אחת הוא דיבר איתי על זה,
אבל חשבתי שזה עבר לו, שהוא צחק, לא ידעתי שהוא הולך למות."
עניתי לרועי. ואז דביר בא.
דביר היה החבר הכי טוב של אביב, אבל מאז שאמא של אביב מתה, הם
התרחקו אחד מהשני.
"דביר, מה אתה עושה פה?" שאלתי מופתעת.
"זה יום ההולדת שלו..."
דביר עמד מעל הקבר, וראיתי שיש לו דמעות. לא רציתי להביך אותו,
אז הלכתי.
אחר כך דביר בא אלי לבית, ואמר שהוא רוצה לדבר איתי.
"על מה?" שאלתי אותו.
"על אביב. בזמן האחרון הוא התרחק מכולם ורק אלייך התקרב. בטוח
שלא ידעת כלום?"
"דביר, אל תתחיל גם אתה!! אתה יודע שאם היה לי איך, הייתי
מונעת את זה!" צעקתי עליו. הוצאתי עליו את כל הכאב שהיה בי.
בכיתי בהיסטריה. דביר ניגש אלי וחיבק אותי, וביקש סליחה.
"מצטער מאי, לא הייתי צריך לשאול. אבל זה נראה לי מוזר שאת
נמצאת עם מישהו כל כך הרבה זמן ולא יודעת."
"דביר, אתה יודע שאהבתי אותו. לא הייתי נותנת לו לעשות משהו
כזה"
"אני באמת מצטער מאי, אני יודע שהוא היה חשוב לך.אני לא מבין
איך לא חשדנו. הוא כל כך השתנה מאז שאהובה מתה."
"כן, היא הייתה כמו האמא של כולנו. אתה זוכר שהיינו הולכים
לדבר איתה על הכל?" שאלתי.
"כן" דביר ענה וחייך.
"טוב, אני חייב ללכת, נדבר מתישהו."
גלי נכנסה לחדר.
"מאי, אבא קורא לך, הוא רוצה לדבר איתנו."
התיישבנו אני, גלי ועומר אחי הקטן. אבא התחיל לדבר.
"תשמעו, אני רוצה להתייעץ איתכם בקשר למשהו."
היינו מופתעים, לא ידענו על מה הוא מדבר.
"קיבלתי הצעת עבודה בכרמיאל, וזה אומר שנצטרך לעזוב את הקיבוץ.
אני רוצה לדעת מה דעתכם. אני חושב שזה יעזור לכולנו, אחרי
התקופה הלא קלה שעברנו". הוא הסתכל עלי.
"מה אתם אומרים?" הוא שאל והסתכל על כולנו, מחכה לתשובה.
עמר התחיל לבכות. "אני לא רוצה לעזוב את הגן!". הוא צעק.
גלי אמרה שזה דווקא יהיה נחמד, והיא תוכל להכיר חברים חדשים.
רק אני לא דיברתי. לא ידעתי אם כדאי לעזוב. מצד אחד זה ישכיח
את אביב, מצד שני אני עדיין רוצה את אביב, ויהיה לי מאד קשה לא
להיות לידו, ולא לראות את רועי ואת דביר.
בסוף החלטנו שעוזבים.
בכרמיאל התחלתי דף חדש. אף אחד לא ידע מה עברתי. הכרתי ילדים
חדשים, והיו לי מלא חברים. פעם בחודש נסעתי לקיבוץ. הייתי
מבקרת את רועי, ואת דביר, ואת כל החברות שלי. לפני שנסעתי,
הייתי הולכת לבית הקברות, לבקר את אביב.
בכרמיאל הכרתי את שלי, שהפכה להיות החברה הכי טובה שלי.אפילו
היא לא ידעה על אביב.
עד שיום אחד הצטרף ילד חדש לכיתה שלנו. היה לו שיער כמו של
אביב, שטני עם פסים בלונדיניים, מהשמש. ברגע שהוא נכנס לכיתה
התחלתי לבכות, וברחתי משם. שלי יצאה אחרי. היא ניסתה לדבר
איתי, לברר מה קרה, אבל לא רציתי לדבר איתה, לא רציתי לדבר עם
אף אחד. רציתי רק את אביב.
בסוף סיפרתי לשלי על אביב. היא הייתה המומה. ביום שבת, לקחתי
אותה לקיבוץ. הלכנו לבית הקברות, והראיתי לה את הקבר של אביב.
דביר הגיע לשם.
"היי דביר".
"היי מאי" הוא ענה.
"תכיר, זאת שלי מכרמיאל".
"היי שלי. מאי, תקפצי אלי אחר כך, אני צריך לדבר איתך."
לקחתי את שלי לעינב, חברה שלי, והלכתי לדביר. ישבנו בחדר שלו
ודיברנו.
"מאי, אני צריך להגיד לך משהו".
שתקתי. הסתכלתי בעיניים שלו, ניסיתי להבין למה הוא מתכוון.
"מאז שעזבת, אני חושב עלייך הרבה, וכבר כמה זמן אני חושב להגיד
לך את זה..." דביר לחש, והתחיל לגמגם.
"אני... אני אוהב אותך." דביר הוריד את מבטו וחיכה לתשובה
ממני.
שתקתי.
"מאי, אני מצטער אם הבכתי אותך, אבל הייתי חייב להגיד לך את
זה."
"אני לא חושבת שכדאי... אתה יודע, עם כל מה שקרה... אביב...,
אני לא יכולה, אני עדין אוהבת אותו... אולי עוד כמה זמן, אבל
עכשיו... אני לא יכולה".
דביר אמר שהוא מבין, וניסה לסטות לנושאים אחרים.
הלכתי.
השיחה עם דביר דיכאה אותי. הרגשתי שאני לא יכולה שיאהבו אותי,
לא מסוגלת!!
הייתה מסיבה באיזה מועדון, ושלי הכריחה אותי ללכת, לנקות את
הראש, לצאת מהדיכאון. בסוף השתכנעתי, התלבשתי יפה ונסעתי.
שם הכרתי את יואב.
הוא היה נורא חמוד, רקדנו ביחד, צחקנו, דיברנו.
פתאום הוא הוציא סיגרה, אבל לא רגילה, מקומטת כזאת, ובלי
פילטר.
אבל לא ידעתי מה זה. הייתי מנותקת בשנה האחרונה, ולא היה לי
מושג מה זה סמים ומה זה גראס. לא ידעתי איך זה נראה.ישבנו על
הדשא, במקום שאף אחד לא ראה אותנו. יואב הציע לי, אבל אמרתי לו
שהפסקתי לעשן.
"כדאי לך, זה משהו לא רגיל, זה יעשה אותך שמחה." הוא אמר.
ניסיתי. הייתי בכזה דיכאון, שלא התנגדתי לשום דבר שיעשה אותי
שמחה. וזה באמת עשה אותי שמחה. עשה לי מין הרגשה מוזרה כזאת
בגוף. קצת צמרמורת, אבל כיף.
כיף!!!!
שבוע אחרי זה יצאתי שוב לאותו מועדון, ופגשתי את יואב שוב.
ישבנו, דיברנו, צחקנו. שאלתי אותו מה היה בסיגרייה הזאת, למרות
שאני חושבת שכבר ידעתי. הוא אמר לי שזה היה גראס. נבהלתי. אחרי
הכל, אומרים כל הזמן כמה שזה מסוכן וממכר ופוגע. לא רציתי לדבר
איתו, אבל הוא הזכיר לי איזה כיף היה לי. הוא צודק. זה באמת לא
היה כזה סיפור, וזה עשה לי טוב, וגרם לילשכוח קצת מאביב.
ביקשתי שייתן לי וד ג'וינט, ככה הוא קרא לזה, ועישנו. וזה היה
מצויין!
נרדמתי על הדשא. פתאום ראיתי את אביב, עם השיער השטני שלו. הוא
בא אלי בחלום, ואמר לי "מאי, לא. בבקשה, בשבילי." ונעלם.
ואני רדפתי אחריו, צועקת שלא ישאיר אותי לבד. אבל אני
התעוררתי, ואביב הלך.
כל אותו יום לא הפסיקה להטריד אותי המחשבה למה הוא התכוון.
יומיים אחר כך יואב התקשר אלי. באתי אליו לבית שלו, ההורים שלו
לא היו. ישבנו אצלו בחדר, והורדנו כמה ראשים בבאנג. הוא הביא
משהו לשתות. אני לא בטוחה מה זה היה. אולי וודקה, אולי לא. אבל
לא יכולתי להפסיק לשתות. שתיתי, ושתיתי, והיה ל טוב. אבל אז
התחילו הבחילות. קמתי בבוקר, ראיתי שאני עדיין אצל יואב, ואני
כולי מכוסה בקיא של עצמי. כאב לי הראש נורא. רצתי למקלחת לנקות
את עצמי. יואב התעורר ושאל אותי מה קרה. לא עניתי לו וברחתי
משם.
אבל רציתי עוד חומר, ובשביל זה צריך את יואב...
פגשתי אותו אחרי ארבעה ימים. דיברנו קצת, וביקשתי ממנו שיארגן
לי משהו, אבל עכשיו הוא טען שזה עולה לו הרבה כסף ואני לא
יכולה כל הזמן לקבל ממנו בחינם. אז שלמתי לו.
חצי שנה עברה מאז שהכרתי את יואב. עכשיו אנחנו נפגשים אצלו כל
יום, מורידים כמה ראשים, שותים, ומריצים צחוקים.
אבא שלי לא יודע, הוא חושב שחזרתי לעשן סיגריות, וכועס עלי,
אבל אומר לי שזאת בחירה שלי. אם הוא רק היה יודע...
שי כבר לא מדברת איתי. היא אומרת שהשתניתי.
אני מסתובבת רק עם החבר'ה של יואב עכשיו, ככה אין לי בעיה
לארגן חומר. חלק מהם מזריקים, אבל אני לא מתעסקת איתם, שומרת
מרחק.
עד שיואב התחיל להזריק.
הגעתי אל יואב אחרי הצהריים כרגיל, מיד אחרי שקמתי. הוא שכב על
השטיח, הסתכל על התקרה וצחק. לא הבנתי מה קורה לו. אף פעם לא
ראיתי אותו במצב כזה. לא היה לי אכפת, העיקר שיש מה לעשן.
עישנתי כמה ראשים ונשכבתי על המיטה של יואב.
ואז הגיע רון, חבר של יואב. הוא ניסה לדבר איתי, אבל לא הגבתי,
הייתי במצב של אפאטיה. הוא הוציא מזרק, חימם את החומר והזריק
לי. לא התנגדתי.
לא דיברנו בכלל, הוא לא שאל אם אני רוצה, אבל לא היה אכפת לי.
שיעשה מה שבראש שלו. אין לי כוח אפילו להגיב.
ואז ראיתי אותו עוד פעם. אביב. הוא הסתכל עלי, ובכה. רציתי
להיות איתו, לחבק אותו. רציתי למות!! רק כדי להיות איתו.
והמזרק נכנס עוד פעם לווריד, ואני מרגיש את הנוזל זורם לו,
מתערבב בדם, ופתאום, אני עם אביב.
מתה.
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.