יום ראשון בבוקר, השעה בשעון כבר 07:00 ואני מפהק. הכרוז מודיע
"הרכבת לת"א לוד ותחנות הביניים תיכנס לרציף מס' 2 בעוד כ3
דקות. האנשים מתגודדים, חיילים עם תיק לשבועיים ואזרחים שרוצים
להגיע לעבודה בזמן, מתכווצים כאילו היו הם אדם אחד.
הרכבת כבר מגיחה מהאופק, אפשר כבר לראות את הפנסים המאירים.
והאנשים בשלהם מסתדרים מעבר לקו הצהוב מקווים שדלת הכניסה
תיפתח מולם.
הרכבת נעצרת, הדלתות נפתחות והאנשים כאחד, כאילו מחלקים כסף
בחינם בתוך הרכבת, נדחפים ודוחפים, צועקים ונלחצים - העיקר
שיהיה להם מקום לשבת.
ואני, שמצליח לתמרן בין האנשים, נעמד לי בפינה ומסתכל מהצד על
הנעשה, אנשים מזיעים, לחוצים ונחנקים מתקשים לשמור על סבלנותם
והכול למען מקום שקט עם אוויר בפינה של אחד מהקרונות.
אחד צועק "רכבת ישראל בשנות האלפיים", גברת מגיבה בכעס "אתם
מוכנים להתקדם אין לנו אוויר", והסדרן מסביר בלחץ "יש עוד חמש
דקות רכבת נוספת", אבל אף אחד לא מקשיב, כולם עקשניים ועצבניים
לא שמים זין אחד על השני, אומרים ש"עם ישראל אחים הם", אך
ברכבת ביום ראשון בבוקר תורתו של דרווין "החזק שורד" מרחפת
בקרון.
כל תחנה והסיפור שלה, הדלת לא נסגרת, האנשים נאחזים בכל מה
שיציב והסדרן בשלו: "יש עוד חמש דקות רכבת נוספת".
פתאום כאשר מגיעים כבר לת"א, מתחננים למשב של אוויר, הכרוז
מודיע: "עקב אירוע בטחוני שאירע בלוד הרכבת לא תמשיך עד לוד
כמתוכנן".
שקט,לא נשמע קול אחד, כולם רגועים, כולם סבלניים. פתאום הלחץ
והאנוכיות כבר לא חשובים, כולם עוצרים וחושבים על מה שהכרוז
אמר. אחד נותן לשני לשבת במקומו והשני אומר תודה מלווה חיוך על
פניו, מי היה מאמין שלפני כמה דקות שני האנשים הללו רבו על
פיסת כיסא קטנה.
אני ממשיך להביט, ניצוץ קטן בלב אשר מסמל תקווה, אולי אנחנו עם
שוויצרי אחרי הכול, אולי עוד יש קצת "לב רחב" אצלנו.
אני יורד מהרכבת בתחנה, מנסה להשתחל בין עשרות האנשים בכדי
לעלות במדרגות, ואז הכול חוזר לקדמותו - הדחיפות, הצעקות, הלחץ
והעצבים. בשביל מה? בשביל לתפוס מקום על המדרגות הנעות.

אולי אנחנו כבר רגילים לשגרה של פיגועים, אולי אנחנו צריכים רק
כמה דקות בכדי להירגע ולהמשיך בחיינו ואולי פתאום היה נס
שהחזיק רק מספר שניות, בכל מקרה הניצוץ הקטן בלב שהזכרתי קודם
לא נעלם אצלי, הוא ממשיך לנצנץ כי אני מאמין שיהיה טוב...לפחות
עד הפיגוע הבא...