חופש היום. הולכים לים. מביאים אתנו את הגלשנים, למרות שאני
מסתכל הרבה מעבר לזה.
על מה אני מסתכל? על החוף הזהוב. על המים, שמרחוק נראים
כחולים, ורק כשמביטים עליהם מקרוב, רואים שהם בעצם שקופים.
ומתחת רואים את כל האבנים בכל מני צבעים. ואת הדגים שלמטה
שנראים כל כך ברורים, ורק הגלים של המים מפריעים לראות אותם
רגיל לגמרי. בלי תזוזות. טבעי. כמו טלוויזיית סוני משובחת, 43
אינץ', מסך שטוח, צבעים חדים.
איך היום כבר מצליחים להגיע לכזו רמה של אנושות? פלאי
הטכנולוגיה מסתבר.
כל כך מתרחקים מהטבעי, כדי לנסות כמה שיותר להדמות לו.
אני לא מבין בשביל מה העיקוף. למה לא ללכת על הדבר האמיתי?
חברים שלי באים לים רק כדי לגלוש על הגלים. תראה כבר איזה צבע
יש להם.
ואני יושב על החול. מנסה לחקות איזה סרט קולנועי וזורק חלוקי
נחל למים. למרות שאני נראה מסכן- אני רק משחק את זה. בעצם אני
נהנה מזה. נהנה מכל רגע שאני מגשים את השחקן ההוליוודי שבתוכי.
על כל שנייה.
והם ממשיכים להיות במים. נהנים מהגלים ומהשטויות שלהם. דברים
מוחשיים כאלה.
ואם נאמר יבוא גל גדול ויעיף אותם למים, הם רק יתחילו לקלל את
הרגע שהם נכנסו לים. ככה הם.
בלי התפעלות "מיותרת" על פלאי הטבע. שום דבר. רדוד. כמעת כמו
המים שבהם אני יושב כרגע.
ככה זה חברים שלי.