מיכל צעדה בשביל בשקט. כל הרחוב היפה שהיה פעם רחוב חלומותיה,
הפך בעיניה לשביל כמו זה שיש בבית הקברות. השביל שפעם היא צעדה
איתו, עם ירון, השביל שבו צעדו וזללו גלידות, השביל שבו מצאו
את טוטי, הכלבלב החמוד שיש לה עכשיו. זה היה השביל שבו היא
והוא התנשקו לראשונה, בערב יום שישי, כשחזרו מבית הקולנוע. זה
היה השביל שבו נפגשו, כאשר היא חזרה עם ענת, חברתה הטובה,
ממסיבת הסיום של אחיה הגדול של ענת. ואז זה קרה. לאחר שיצאו
חודש, ביום שרצו לחגוג חודש, זה קרה. מיכל דיברה על זה עם
ענת.
"וואו, ענת... את יודעת מה?"
"מה?"
"היום זה היום. אני אראה אם הוא באמת אוהב אותי. אני בעצמי
הכנתי לו שלט ובו תאריך החברות שלנו, ותליתי על דלת חדרו, מיד
ביום שהפכנו לחברים. הוא לא יכול לשכוח, התאריך תקוע על דלתו
והוא רואה אותו בכל עת שהוא נמצא בחדרו, על הדלת. מעניין מה
הוא יעשה..."
"כל הבנים אותו דבר. לא יעשה כלום, יגיד שאמא שלו ניקתה
וזרקה את השלט, או שישן אצל חבר שבוע ולא ראה את השלט, או שהוא
לא ידע כיצד לחגוג, או שחלה, או שרותק לבית, או שנפצע, או ש-"
"אוך, ענת, תשתקי כבר. ירון הוא לא כזה. את תראי שהוא יזכור.
את תראי."
"על מה את מתערבת איתי שלא?"
"אממממ... אם הוא יזכור, היום כשאת ומור צריכים להכין את
העבודה לגיאוגרפיה-תנשקי אותו באמצע העבודה. זה יהיה בבית שלך,
בחדרך הנעול, לא יראו. ממילא את אוהבת אותו, תגידי לו את זה
ותנשקי אותו."
"לא! בשום פנים ואופן לא. כל דבר, רק לא זה!"
"מה קרה את מסרבת?.. את יודעת שירון יזכור ולכן לא מסתכנת."
"הוא לא יזכור!"
"אז למה את מסרבת להסתכן? אם הוא לא יזכור, לא תצטרכי לעשות
זאת!"
"או.קיי, בסדר. אני משוכנעת לחלוטין שהוא לא יזכור אז אני
מסכימה ללא כל חשש. אבל... מה אם אני אזכה בהתערבות והוא ישכח?
אם זה יקרה-תבטיחי לי שתיפרדי ממנו!!!"
"מה את, מטומטמת? אני בטוחה שהוא יזכור, אבל נניח שלא, אני לא
צריכה להיפרד ממנו בגלל שהוא שכח... זה מוגזם!"
"אבל את הרי אומרת שהוא יזכור, אז ממילא לא תיפרדי ממנו..."
"אוף בסדר! תראי, תראי איזו נשיקה את תצטרכי להדביק למור היום
בערב..."
"עוד נראה. ועכשיו, אני מה זה צריכה ללכת הבייתה, אני צריכה
ללכת לעשות עבודה עם מור, אני צריכה לדפוק הופעה."
"כן, כדי שהנשיקה  שתצטרכי לתת לו תהיה נלהבת, הא? רוצה
להיראות טוב לפני הרגע?"
"לא! אני דופקת הופעה כדי להרשים אותו, אך לא בגלל נשיקה שאני
אתן לו... הוא ינשק אותי, איך אפשר לעמוד בפני כזאת נסיכה
מושלמת?" סגרה ענת את שיחתן תוך כדי שעשתה פוזות בגאווה. הן
הלכו לביתן, וחיכו לערב.

"היי, מה המצב?" נשמע קולו של ירון בקו השני. מיכל הייתה נרגשת
כל כך, עד שהטלפון החליק מידיה. היא ענתה ב"היי" קטן ומבוייש,
וצחקה על עצמה. "בא לך ללכת לפארק?" שאל ירון. מיכל חייכה. היא
שמחה עד הגג, היא ידעה  כעת בוודאות שענת תתן למור נשיקה
גדולה-גדולה. "בטח!" היא ענתה בהתלהבות, ורצה להתלבש. בדיוק
בשעה 8 כמו שהיה תמיד, נפגשה מיכל עם ירון בפארק. הוא ישב שם,
עם זר פרחים בידו, וחייך אליה חיוך קטן ומוזר. "מה קרה?" היא
שאלה אותו ונישקה אותו על הלחי. היא שמה לב שהוא נרתע מעט, אך
לא הבינה. "היום אנחנו חברים כבר חודש!" הוא אמר לה, חייך ומיד
חזר לפרצוף עגום שכזה. הוא הושיט לה את זר הפרחים, שאותו מהרה
להניח על הדשא ולחקור את אהובה. "למה אתה מוזר כזה? מה קרה?
אני דווקא בעננים. עשיתי התערבות עם ענת, שאם תזכור את היום
הזה מחובתה לנשק את מור היום בערב. ואם לא, אאלץ להפרד ממך!
זכרת, גם ענת תנשק את מור והם יהיו חברים-נדמה לי שהוא מחבב
אותה-וגם לא אפרד ממך! והכל בזכותך, אני כל כך אוהבת אותך, כל
כך...!" אך היא לא סיימה להתלהב. ירון הרכין את ראשו. "זהו פרס
כפול" הוא אמר לה. "ישנן שתי זכיות בהתערבות. שתיכן נצחתן."
הוא אמר בבושה. "מה קרה לך? רק אני נצחתי!" היא אמרה לו
בבלבול.
"זהו פרס כפול. היא תנשק את מור, ו-"
"נו אז אני זכיתי! רק אני! טוב, אתה בטח מתכוון שזה פרס כפול
מפני שזה ניצחון שלי וכיף בשבילה?"
"לא. אני מתכוון שזה פרס כפול, כי היא תנשק את מור, ואת-"
"אני אשמח עד הגג?"
"לא. את תצטרכי... את לא... כלומר.."
"נו, מה?"
"את לא תצטרכי להיפרד ממני, אך בכל זאת גם ענת זכתה."
"למה? ההפסד שלי היה בכך שאפרד ממך ואינני עושה זאת. ניצחתי,
רק אני!"
"לא, לא רק את. התכוונתי שלא תצטרכי את להיפרד ממני."
"למה אתה רומז?" שאלה מיכל בהיסוס.
"תראי, מיכלי..." הוא ליטף את שיערה בעדינות. "לדעתי, חודש זה
מספיק זמן. מספיק זמן כדי לראות, להחליט, להרגיש. ואני החלטתי.
חודש זה מספיק זמן כדי להבין, להבין שאנחנו לא מתאימים."

מיכל רק צעדה בשביל. היא נזכרה... השביל שפעם היא צעדה איתו,
עם ירון, השביל שבו צעדו וזללו גלידות, השביל שבו מצאו את
טוטי, הכלבלב החמוד שיש לה עכשיו...