הרחוב ניראה שוקק מתמיד אותו אחר הצוהריים של יום חמישי עשרות
נערות ונערים ישבו בגן וטחנו קרפ צרפתי והריח המשכר של הקיץ
תרם לאווירת הביחד אני עם עוד כמה מחברותיי טיילנו בשקט לכיוון
שוק הכרמל מנסות להסוות את עצמנו מה לעשות כשאתה סלברטי מתחיל
אי אפשר ללכת ברחוב מבלי שאיזה דביל יבקש ממך חתימה או משהו
כזה אופס כמעט שכחתי להציג את עצמי שמי דנה זוכת תגלית השנה
באומנות בת זמנינו זאת אומרת שחקנית מובטלת שבמקרה נתנה למפיק
האירוע הגרוש קצת "זמן איכות" וממש במקרה לקחה את המקום הראשון
את המשפט כל האמצעים כשרים למדתי מאבי שהיה סוכן שב"כ וכנראה
שבאמת הצלחתי להפנים את המהות או במילים אחרות הצלחתי להפנים
את מבטו של אורן עמוק לתוך המחשוף שלי.. עוד אני מהרהרת לי על
נפלאות גופי החטוב מופיע פתאום איזה שמוק צעיר שמיד דופק לי
הערה מעליבה אני זוקפת את חזי וממשיכה כאילו כלום חברותיי
מנסות להגן עליי בעזרת מטפורות מעולם הפורנו אך הצעיר כבר מזמן
נעלם חוזר לאנונימיות הנצחית שלו איזה פארש  מתחת כביש שמוביל
מישיינקין לכיוון הכרמל עומדת זקנה ומבקשת כסף חברתי מיכל
מוסרת לה עשרה שקלים בתוספת חיוך ממזרי "איחס איזה מגעילה אם
אני הייתי כזאת הייתי מתאבדת" מיכל ממשיכה לגחך להנאתה על
חשבון הזקנה ועד שאנחנו מגיעים לרחבת השוק היא מספיקה לצייר
בדמיונה האנליטי עשרות סנרייוס למצבה העגום "מיכל אולי תסתמי
את הפה את עושה לי חור בראש" מיכל משפילה את ראשה לכביש
ומתחילה לנתח בדמיונה איזה חתיכת חסה רקובה ואנחנו מנצלות את
השקט הריגעי הזה כדי לתפוס לנו בית קפה בנחלת בנימין הקפוצ'ינו
הצרפתי עושה את שלו ובעזרת מרלבורו לייט עצבני אני מניחה את
"צרות" היום על השולחן "נמאס לי" אני פונה לשרון "פשוט נמאס
לי" כל היום קפה ובלילה מועדון לפעמים נראה לי שאני חיה כאן רק
כדי לספק יצר אנוכי לתשומת לב" שרון שמעלעלת בתפריט היום
מסתכלת עלי בחצי מבט משועמם "אני ממש לא יודעת מה לענות לך אבל
אם תסתכלי אחורה תראי את התחת הכי מדהים בתל-אביב" ההתעלמות
המוחלטת עושה את שלה ואני מסיטה את ראשי כבדרך אגב רק כדי
לתפוס את מה שנשאר מהתחת המדהים שעושה את דרכו החוצה מבלי
לחשוב אני קמה מהשולחן זורקת לחברותיי ההמומות מהקטע ההוליוודי
50 ש"ח ודולקת החוצה בעקבות התחת "תחת.." "תחת.." "את מדברת
אלי?" מסתובב התחת "ברור שאני מדברת אליך תחת.." "רגע.. את
לא??" "כן זאת אני" "ולמה את קוראת לי תחת" "כי עד לפני כמה
שניות כל מה שראיתי זה את התחת שלך" "קוראים לי אלון ואת..?"
נו באמת.. "דנה קוראים לי דנה" "נעים מאוד.. את יכולה להסביר
למה אני זוכה לדבר עם תגלית השנה?" "א.. ממש לא" רגע באמת למה?
אני ממשיכה לתהות על השאלה המציקה בעוד שאלון סוקר את גופי
הנחשק לתלפיות "את יודעת מה? אני מזמין אותך לאימא שלי ובדרך
תחליטי" "לאימא שלך??" "כן לאימא שלי אני הולך לעזור לה לסדר
את התמונות לתערוכה שבוע הבא בבית אסיה את באה?" "אני משערת
שכן" "את יכולה להמשיך לשער ובינתיים תני ידך בידי ונצעד ביחד
אל עבר השקיעה.. אימא שלי גרה ליד הים" בחצי הלם לוקח אלון את
ידי ומתחיל לצעוד. בחיים לא האמנתי שאני ספונטנית כל דבר אצלי
מחושב לפרטי פרטים ופתאום כך סתם ביום בהיר אני "תגלית השנה"
מהלכת באלנבי צמודה לבחור שאני מכירה בדיוק 5 דקות מה קורה לי?
האם זו ההתחלה של הידרדרות לתהום נשיית השעמום של חיי? או מה?
האם אני הופכת אט אט לנזירת זן מצועצעת המוכרת את נפשה למהות
הכלום התל-אביבית? השאלות האלה ממש מתחילות להעיק ואני מפנה את
תשומת לבי לתחת החמוד של אלון סוקרת כל תפר בג'ינס בעוד שהוא
מצידו מהלך באבירות ודופק לעברי חיוכים כובשים. הגענו אלון
פותח את הדלת ובלונדינית קטנה בלבוש מקורי מקבלת את פנינו
הדירה הקטנה והצפופה מזכירה לי במקצת את החדרים בבסיס הטירונות
עם המזל שלי עוד שניה תכנס הרס"פית ותכריח אותי לנקות את העוזי
"דנה.." "כן.. מה?" "שמי חנית אימא של אלון" "דנה" "תרצי לשתות
משהו?" "כן.. זה יהיה ממש נחמד" "אין בעיה את מוזמנת לגשת
למטבח ולקחת לך כל מה שתרצי" החיוך המגניב שלה עושה לי חשק
מידי לחבק אותה ומיד לרוץ למטבח ולהתנפל על בקבוק קולה אבל אני
עוצרת בעצמי מה קורה כאן? לא נכנסתי וכבר אני רצויה לא דיברתי
לא שתיתי ולא הזדיינתי עם אף אחד למה מתייחסים אלי כל כך יפה?
אלון שוב קורע אותי ממחשבותיי המעיקות עם כוס קולה עצבנית
וחיוך שובה "נשב?" שואל בנועם "למה לא" אנחנו תופסים ספת שנות
השישים בצבע כתום מזעזע שאימא של אלון הביאה ממסעה המפרך
בבלומינגדיילס ניו-יורק ומדברים השעות עוברות להן בנחת ואני
מגלה לפני בחור מוזר ונהדר הוא עובד כהגדרתו "ברישום חוויות"
מעיין סופר מגירה עם שאיפות ליותר אני וכמעט מאבדת את הציניות
שלי למול הקלות הבלתי נסבלת שאלון חי בה אין לו כמעט שאיפות כל
מה שהוא רוצה מהחיים זה ליהנות ולאהוב לאהוב וליהנות וחוזר
חלילה הידע העצום שיש לו על נפש האדם לבטח היה גורם לפרוייד
ויונג להתהפך בקברם אני כמעט נמסה.
הלילה ירד ואלון בלי לחשוב פעמיים הזמין לנו פיצה וביחד עם
בודהה קרישנה וקצת קולה העברנו עוד שעתיים. "אני חושבת שהגיע
זמן לישון" אלון קם מהספה לוקח את ידי ומצמיד אותה לחזהו
"נלך..?" שואל באצילות "נלך!!" אני עונה בענווה ומחייכת. בשעה
שאנחנו מחכים למונית אלון נותן לילה לדבר אלינו או ככה לפחות
הוא מסביר אנו צופים בים הרגוע ומסתכלים על החושך (זה אפשרי)
כשלפתע צפצוף מחריש מוציא אותנו מהריכוז "נתראה מחר?" אני
שואלת  "אם את מסכימה"  עונה בקלילות נהג המונית עצבני ואני
מייחלת לנשיקה רטובה "FUCK IT " אני לוקחת את פניו של אלון
ההמום ומדביקה לו נשיקה רצחנית לפנים אפילו נהג המונית מפסיק
לרגע את צפצופיו המעצבנים ודופק לנו מבט מחורמן המום הזמן נעצר
אני מסתובבת כל מהר הכל שחור, צהוב, אדום וכחול הלשון שלו
מתחככת בשלי ועונג מרטיט נותן אותותיו.. "אני חייבת לעוף ביי"
אלון עומד עדיין מנסה לחדש נשימה ומצייץ לעברי "ביי"
אודישן כמה שאני שונאת אודישנים "תעמדי ככה" "תדברי ככה" די!!
למה אי אפשר פשוט לתת לי את התפקיד נו למה? אסביר לכם בדיוק
למה כי כל אחד בישראל עם קצת כסף ורעיון נדוש עד אימה מחפש את
השחקנית המושלמת אפשר לחשוב שאני משחקת בסרט של סקורסזה כולה
"הבלוק" סידרת רייטינג חדשה מפוצצת הורמונים על ח'ברה משכונת
"מצוקה" כמובן.. שנושקת במקריות נדירה לשכונת מיעוטים וואו..
המקוריות כאן ממש שוברת שיאים אחרי זה אנחנו רואים את איבגי
בוכה בטלוויזיה על התפרקות הקולנוע הישראלי ושואלים "WHY WHY "
וממשיכים לצפות כרגיל אני חושבת שצריך לתת לערוץ 2 ולכבלים פרס
איכות הסביבה על מיחזור הם עושים את זה ממש טוב הכניסה למשרד
הליהוק הייתה מפוצצת בנות ובנים שבאו להיבחן לתפקיד נחשק בסדרה
אני כמובן פילסתי את דרכי באלגנטיות ישר למשרדו של חיים המלהק
הראשי "בוקר טוב לך חיים מה חדש?" אני שואלת בלגלוג "דנה אל
תעצבני אותי את לא רואה שאני עובד" "בטח שאתה עובד בטח.."
"תכירי זה ששון פרח מפיק הסדרה" "נעים מאוד" אני לוחצת את ידו
של המפיק הכי מכוער שראיתי בחיים שלי "גם לי" עונה היצור
המבחיל "דנה שבי כאן בכיסא שלי" אומר חיים ומצביע באלגנטיות על
כיסא הבמאים המיובא שלו "אני אוהב את דנה" מתלהב חיים  "אני
מכיר את אבא שלה שירתנו יחד בסיירת גולני היא תמיד רצתה להיות
שחקנית כבר שהייתה קטנה הייתה עושה לנו הצגות בשבת"  "מעניין
מאוד" עונה לו ששון ביובש "טוב לעניין דנה את נבחנת לתפקיד של
"איריס" החברה של "עידן" מלך השכונה לתפקיד הזה כבר לוהק מיקי
פורת  עכשיו תפתחי את התסריט בעמוד 3 ותקראי אני אהיה עידן ואת
איריס תתחילי.." אחרי כמה משפטים טיפשיים כמו "אני לא רוצה
שתלך עם ערבי הוא בטח מחבל" ו"אני ממש לא יודעת מה ללבוש מחר
למסיבה במקלט" יצאתי החוצה כמצוות חיים וחיכיתי כעבור כמה דקות
קרא לי חיים לחדר ובחיוך מרוצה הצהיר "דנה התפקיד שלך" הייתי
כל כך שמחה למשמע הידיעה שאפילו ששון פרח המכוער למשעי קיבל
חיבוק דוב ונשיקה צנועה על הלחי. דנה תקשיבי לי את  הולכת לשחק
עם מיקי פורת הגבר הכי נחשק בישראל כן את דנה רגע מה אמרת?
אמרתי דנה לא שמעת דנה!!!!. המשכתי כך לשחק עם השם שלי..
מקרינה בדמיוני את הפרומו שוב ושוב דנה גיבור ומיקי פורת בסדרה
שתשאיר אתכם בבית "הבלוק".
הצילומים יתחילו בעוד חודש ובינתיים יש לי את כל הזמן שבעולם
כבר הספקתי להתקשר לכל העולם ולדווח לו על התפקיד הנוצץ אפילו
הגדלתי לעשות ושלחתי אי-מייל לחברתי שרית שמשרתת קבע בהודו
נכון שאני מתוקה? רק לאלון החלטתי לספר פנים אל פנים ולבקש
בעצתו/תגובתו או מה שלא יהיה האמת היא שהייתי מתה לסיים את
הנשיקה מאתמול והמחשבה על שנינו ביחד הרגיעה מעט את המחשבות
שלי על עידן גמעתי את הדרך לביתו בעשר דקות זמן מעולה לבחורה
עצלה שכמוני את אלון מצאתי ליד המזח הישן רושם איזו חוויה
נושנה שריח הטחב שעלה מימנה כמעט והסריח את הדף שעליו נרשמה
"אלון יש לי משהו לספר לך" "ספרי מתוקה ספרי" חייך אלון את
חיוכו הכובש "קיבלתי תפקיד ראשי בסדרה "הבלוק" הסדרה שהולכת
להשאיר אותך בבית"
"אני ממש מאושר בשבילך ילדה מתוקה שלי ידעתי שתקבלי את התפקיד"
פסק אלון בביטחון והוסיף "גם יפה וגם חכמה שילוב קוטל.. במיוחד
גברים" "אין מה לעשות הרייטינג מדבר הרי למי בעצם איכפת משכונת
מצוקה וירטואלית שמציגה בעיות שרחוקות מתל-אביב שנות אור כולם
רוצים איזה שמוק יפיוף כדי שיוכלו להידלק עליו אתה יודע..
שיהיה על מי לפנטז" "כמו שאמרת מתוקה.. הרייטינג מדבר אין מה
לעשות".  הרוח המערבית המשיכה ללטף אותנו בעדינות תל אביבית
לחה ומלוחה אלון כותב במרץ ואני מסתכלת לעבר הבלתי נודע סירה
של משמר החופים קורעת את הנוף הכתום בצלצולים מחרישי אוזניים
ואלון מסיט את מבטו לעבר המהומה מצפה לחוויה חדשה שתמלא את
הדפים הלבנים בקלסרו "תגיד אלון אפשר לשאול אותך משהו" "תמיד..
את יודעת שתמיד" "אם כך למה אתה רואה את עצמך כרושם חוויות
לעתיד ולא איש מחשבים לדוגמא" אלון משפיל מבטו לעבר החול ולוחש
"חשבתי שאת זה אוכל לספר לך מאוחר יותר.. בו נגיד שאכיר אותך
קצת יותר טוב.." "אני חושבת שאני מכירה אותך מספיק טוב.. 1. יש
לך תחת מדהים 2. אתה בחור שיודע להקשיב ולא רק לדבר 3. אתה חכם
4. יש לך תחת מדהים אתה רואה שאני מכירה אותך?" "טוב.. ידעתי
שיום אחד אצטרך לספר לך את זה.." "את מה??.. זה נשמע מפחיד"
"יש אנשים שזה מפחיד אותם ויש שמבינים" "נו ספר כבר אני במתח"
"אא..א..א.א." "אני ממש לא יודע איך לספר לך את זה?" "את
מה????" "שאני חולה איידס " פלט אלון את המשפט הנורא ביותר
ששמעתי שנות דור "אתה בטח מסתלבט עלי..?!??!! נכון?" "לא אני
ממש רציני" השפיל אלון את מבטו עמוק לתוך החול "איך.. מה?..
א.." "קודם תירגעי ילדה" חיבק אותי אלון ודמעות בעיניו "קודם
כל תירגעי" חיבקתי אותו חיבקתי אותו כל כך חזק ובכינו בכינו
אולי 10 דקות זה מדהים כמה 10 דקות יכולות להיות ארוכות לאחר
שהדמעות יבשו קם אלון ממקומו במהירות ואמר "בואי ילדה אני רוצה
להראות לך משהו" "משהו אתה רוצה להראות לי משהו?? עכשיו אחרי
שדפקת לי את החיים?" "כן" פסק אלון "בואי" הדרך לבית נראתה
עכשיו אפורה מתמיד כל המכוניות כאילו פסקו מלהרעיש הבניינים
הגבוהים והיקרים נראו עכשיו גבוהים מתמיד והחלומות התרסקו
לרצפה כה הייתי שקועה בעצמי עד שכמעט התנגשתי בעמוד חשמל אלון
נעצר לדקה חייך וחיבק אותי חזק "אתה בטוח??" "בטוח במה??" שאל
נדהם "שיש לך איי..דס" נגררה המילה הארורה מפי "כן מתוקה אני
בטוח" ענה אלון בשלווה שלא הייתה מביישת נזיר בודהיסטי שלווה
נוראית אני מחוקה אני הרוסה עכשיו אני מבינה למה אלון לא נסחף
באותו יום עכשיו אני מבינה למה הנ"ל עסוק ברישום חוויות כל
שניה יקרה כל דקה שעוברת מקצרת את החיים של התחת הכי יפה
בתל-אביב דמעות החלו להרטיב את פני.. ואלון מחבק ושותק שותק
ומחבק דקות עברו כך בשקט ואלון נכנס לביתו ויצא עם חתיכת נייר
ואמר "קראי זה אולי יפיג את הפחד והחרדה" פתחתי את הנייר
והתחלתי לקרוא "סגרתי מעגל לא המצאתי ת'גלגל התבגרתי בדקה אני
יודע על הגבעה הירוקה את עכשיו לא בתולה מחובקים עכשיו אני
נוסע מטורף על הקלידים מסביבי המלאכים התווים מרחפים אצלי בחדר
אם תבואי עכשיו ננגן יחדיו אורגיה של צלילים ללא סדר רוקדים
צמוד לא רוצים למות אין מחר יש רק הרמוניה את מורידה את החולצה
בשקט ואנחנו צוות נעוף יחדיו למקום רחוק מקום של אהבה פותח את
עיני את שוכבת מעלי שיער שחור וחזה שופע מלטפת את גופי ושרה לי
שירים וחץ של קופידון אותי קורע חוזר אל הקלידים אל התווים
המתוקים אל עוד שעה של צחוק ודמע את ישנה עכשיו עיניך עצומות
התבגרתי בשעה אני יודע" "כתבתי את זה אתמול כשחשבתי על מה שהיה
יכול להיות בינינו יש עם זה רק בעיה אחת אני ממש לא יודע לנגן
על פסנתר"    
מוקדש לכל אלה הרואים כל דקה כחוויה
יום האיידס הבילאומי יום שישי 01 דצמבר 2000