זה היה מוזר, דפיקה בדלת.  לא ציפיתי לאף אחד. גרתי לבד בדירה
השכורה, ששנה לא דפק איש בדלתה.
"מי זה?" שאלתי
"זה בקשר לדירה" שמעתי קול נשי.
כן, עשר פעמים כבר אמרתי לבעל הדירה למחוק את גרפיטי ה"למכירה"
ששירבט על חזית המרפסת של הדירה, אבל הוא לא טורח.
אבל לקול כזה לא עונים "זה לא אקטואלי".  לקול כזה פותחים.

אז פתחתי.
ונשמתי נעתקה.  
יפה היא לא היתה. פנים גסות, רחבות משהו, פה גדול, שפתיים עבות
וחושניות, עיניים גדולות, מרוחקות, גבות עבות, גסות למראה,
שיניים לא מסודרות...
אבל מכאן והלאה... הפרובוקציה בהיתגלמותה.  חולצת סריג עמוקת
מחשוף מתוחה עד להתפקע על חזה מלא ומתריס, מתניים צרות עד
הגזמה, מבהיקות בלובנן בין החולצה הקצרה ומכנסי ג'ינס הדוקים,
החובקים אגן הולך ומתרחב בחלקו התחתון, ירכיים מלאות ורמז
שברמז מתנחש לו, לגבי אחוריים בנויים לתפארה גם הם.
משולש רב קפלים הצטייר בשיפולי הבטן העגלגלה, ממהר ונעלם בין
קימורי הירכיים הדשנות, מקבץ את הקפלים לשניים עיקריים, לחוצים
זה אל זה, נעים קמעה זה לצד זה כהמשך עדין לתנועה מעגלית של
האגן כולו, הלוך וסבוב על ציר בלתי נראה.
הדירה אינה למכירה, אין לי מה להפסיד.  נתתי לעיניים לחפון
ולחמוד בגלוי.
"על מה אתה מסתכל?"
אנחנו, להזכירכם, עדיין בפתח דירתי, ואני קולט שכבר ראיתי אותה
ברחוב, השיער השחור הגולש עד לאחוריים המלאים, צועדת בגאון
כאותה סוסה אצילה, עיניה הישר לפנים, גופה ממגנט אליו את מבטו
של כל גבר בסביבה.
"את רוצה להגיד שאת לא יודעת?"
היא בחנה אותי, עיניה בעיני, חודרות, מחליטות:
"חכה רגע".
היא נכנסה לדירה, פנתה ישר למרפסת החזית וקראה למטה:
"הדירה לא למכירה, זה חברים של שלומי,  אני עוד מעט באה
הביתה."
סגרתי את הדלת מאחורי ופניתי אחריה, פי יבש וגרוני ניחר.  מה
שלא הולך לקרות, והולך לקרות, זה ברור, נראה מסעיר מאוד.
התגובה בשיפולי בטני נחסמה על ידי מכנסי הג'ינס ההדוקים למדי
שלי.
"פעם אחת אני רוצה להבין מה אתם מסתכלים ככה.  מה יש, אני לא
לבושה?  אתה מוכן להגיד לי בדיוק מה לא בסדר?"
מה לא בסדר? היא נורמאלית?  מה לא בסדר?
"תראי," אספתי את כוחותי, מנסה להשמע כאילו כלום "זה לא רק שיש
לך גוף מדהים, הבגדים שלך...," נתקעתי וניסיתי להשלים את המשפט
בתנועת יד מרמזת.
"הבגדים שלי מה?" היא שאלה כשהיא רוכנת מעט לפנים מנסה לבחון
את חזית גופה, אגנה ממשיך בתנועה מעגלית כמעט בלתי נראית.
עדיין לא הייתי בטוח אם היא מתממת או באמת לא קולטת.
"עם הג'ינס האלה את יותר סקסית מאשר אם היית ערומה"  הצלחתי
לפלוט, קולי נשבר בסוף המשפט.  שנתיים לא הייתי עם אישה.
שנתיים.  אף אחת.  ועכשיו הפצצה הזו עומדת מולי בהתרסה, התפר
של הג'ינס שלה נעלם בחריץ אפלולי, לוחץ משני צידיו שפתיים
בשרניות, ירכיים עגלגלות מתחככות זו בזו בתנועות קטנות
שמצטיירות גם בנקודת מפגשן...
"אתה מוכן להסביר לי מה כל כך סקסי בג'ינס שלי?"
האם גם הקול שלה רועד משהו?  עיניה מביטות ישר בעיניי.  הלחיים
שלה היו סמוקות ככה גם קודם?
"תראי, זה לא רק שרואים לך הכל..."
מה זאת אומרת "רואים הכל?"  אתה מוכן להיות יותר מפורט, שאני
אבין סוף סוף?"
עכשיו זה היה ברור.  היא רוצה לשמוע.  ועוד איך.
"רואים את השפתיים למטה, את החריץ שביניהן, אפשר לנחש את
הלחיצה של הג'ינס על הכל..."
"על כל מה?" היא מניחה רגל אחת לפני השנייה, לוחצת, מועכת את
מה שביניהן, התנועה הסיבובית מתגברת משהו.
"בואי אני אראה לך יותר טוב" עלה בי רעיון שהסעיר אותי עוד
יותר.
הדרכתי אותה לחדר השינה, פתחתי את דלת הארון עם המראה הגדולה
ועמדתי מאחוריה מעט הצידה:
"זה מטריף, לראות ככה כל פרט ופרט מהגוף שלך.  תראי איך התפר
של הג'ינס נכנס לך..." כאן כבר לא יכולתי להמשיך את המשפט.
אחוריה המלאים, הלפותים באחיזת הג'ינס ההדוק, מורמים ומופרדים
על ידי הבד המתוח התחככו בבליטה הנרגשת שבקדמת מכנסי.  הגבעות
הדשנות לא ניסו להתרחק מהמגע.
"מה כבר רואים?"  היא התממה
או קיי, הבנתי אותך.
"תראי איך השפתיים שלך נלחצות לצדדים,"  קירבתי אצבע מרפרפת אל
משולש התענוגות הנכסף,.  עובר בעדינות על קווי אחד הקפלים,
דואג שרק הבד ירגיש, ואחר על השני, נשמר שלא לאפשר לתנועת האגן
שלה להגביר את הלחץ, "ואיך התפר נמשך ביניהן ולוחץ - כך לפחות
זה נראה, את הדגדגן שלך...", עוד נגיעה מרפרפת, אך מאוד
ממוקדת, " וכשאת מזיזה ככה את הרגליים - " הרחקתי מעט את
האצבע, מתופף בעדינות על הקימורי הירכיים המתנחשלים "התנועות
הקטנות כאן" חזרתי לשפתיים, עדיין בורח ממגע של ממש "ממש
מטריפות"
לא זוכר ממתי חפנה ידי השנייה את אחת מגבעות אחוריה, שם הרשיתי
לעצמי לחץ יותר ניכר.
עכשיו הנשימות שלה אמרו הכל.  עורק גדול פעם בצווארה.
"ומה שמטריף עוד יותר" התקדמתי, כשאצבעות היד הימנית הולכות
ומעמיקות בין הישבנים  הגדולים "זה מראה הישבנים האלה כשהם
זזים ככה.  אפשר לנחש איך הבד מלפנים נמתח ונלחץ כאן" הגברתי
מעט את המגע מלפנים, מחדיר את אצבעי בין הקפלים, גבוה בחזית.
"אני יכול לדמיין את השערות הלחוצות מתחת לבד ההדוק"
הנשימה החטופה נעצרה להרף עין.
"ותראי מה שזה עושה לי" נזכרתי בפסיכולוג שלי, שאמר לי ממש לא
מזמן כמשל, שאני לא יודע לשים את הזין שלי על השולחן.  אספתי
ממנה את ידי השמאלית, פתחתי את חנות הג'ינס, הסטתי את התחתונים
ושלפתי את אברי המרוגש שטיפה שקופה צצה בקצהו.
"תשמעי," קברתי את פני בשערה, מכוון לאזנה "אני לא עשיתי כבר
הרבה הרבה זמן ומכל זה אני תיכף גומר"
היא התרחקה ממני בחטף, הסתובבה ודחפה אותי לאחור באצבע שלוחה,
מושיבה אותי על המיטה.
"חכה רגע"
שלחתי את ידי כדי להפשיטה, אבל אצבעה התרוממה באיום מבודח:
"אני.  אתה שב בשקט".
ישבתי.  איך הבנתי שהיא לא רוצה שאני אתפשט יותר, איני יודע,
אבל הבנתי.
היא נאבקה בחיפזון בג'ינס ההדוק, מפשילה אותו מגופה יחד עם
התחתונים שכתם כהה של רטיבות קרץ לי לרגע כאשר הם נחלצו מבין
סובך השער בטרם נעלם בבד המתגלגל.
מבלי להוריד את חולצתה ומבלי לאפשר לי להסיר את מכנסי, היא
רמזה לי להשתרע לאחור על המיטה.
בלי שום היסוס היא העבירה רגל אחת מעלי, פורשת לרגע את כל
מכמני גופה, רקמות עור עדינות מתגלות בורוד בינות תלתלים
שחורים, בוהק פנינה מבליח, והתיישבה עלי, כשאני לא בתוכה אלא
מתחתיה, נלחץ בין כפתור הג'ינס שלי לשפתיים הדשנות והעסיסיות,
מיציה מרטיבים אותי לכל אורכי.
רציתי לשלוח את ידי לחזה המפואר, הארוז עדיין, אבל ניצב לתפארה
מול עיני, אך היא אחזה בהחלטתיות את שתי ידי לוחצת אותן אל
המיטה, מתכופפת מעט לעברי, מביאה עוד ועוד מגופה במגע הדוק
ולוחץ עם אברי הדרוך.
היא משכה את עצמה לפנים, ואחר, בתנועה איטית ומתמשכת, כשהיא
איכשהו מרכזת את כל משקלה לאותו מקום, החלה לגלוש לאחור, מותחת
את העור המתוח כבר עד להתפקע, לוחצת, מחככת... דשי חנות מכנסי
נמשכו גם הם על ידי גופה, מושכים כלפי מטה את קו המתניים הרכוס
והחגור עדיין.  רציתי לפחות לשחרר את החגורה והכפתור, אבל היה
ברור שאין זמן לטרוח בעניין, למרות שזה די הפריע לי.
ואני רואה את קצה האיבר מגיח מבין סובך השחור, מפשיל את
השפתיים, אני מרגיש את החיכוך הגס השיער, את המגע החלקלק של
רקמות הגוף העדינות, זה היה כל כך מדוייק - העוצמה, החיכוך,
הלחץ הנגדי של כפתור הג'ינס שלי וההזמנה הברורה - עכשיו.  לא
צריך להתאפק ולאבד שם דבר מהאפקט שהצטבר.  לא צריך לחכות לה:
"תן לי את זה כבר!" היא נהמה, וגופי התקמר כלפיה  והתפרץ, מתיז
עוד ועוד בכוח לא מוכר, מזדעזע בעוצמה, עוד ועוד גלים באים
והולכים, ואני נדחק אליה, נסחט עד לטיפה האחרונה, כל גופי נשאב
ממני החוצה, זורם, מקציף, דוחס, פולט...
"אל תזוז עכשיו" שמעתי אותה מסננת דרך הערפל שאפף אותי.  פתחתי
את עיני (מתי הספקתי לסגור אותן בכלל?) ופניה המרוכזים נשאו
מעלי.  גופה המשיך בתנועה האיטית כלפי מטה, נלחץ אלי עוד ועוד
ואז, למרות שכאילו כבר לא היה לאן, היא נתנה עוד לחיצה נמרצת
ואלימה וגופה הזדעזע בכוח, פעם ועוד פעם, עיניה עצומות, פניה
מכורכמות והיא בעולמה עם עצמה, מתחככת בגופי שכבר איבד משהו
מקשיותו, מתחככת ומזדעזעת, קופאת לרגע ללא תנועה וחוזרת
ונלחצת...
נשמתה השתחררה ממנה פתאום בנשיפה גדולה. ירכיה אוחזות עדיין את
גופי באחיזת פלדה.
ידי היו עדיין כבולות באזיקי ידיה. ניסיתי לחלץ אותן, ללטף,
לנגוע, אבל אחיזתה התהדקה, מבהירה לי שאין צורך.
גופי הצטמרר שוב והתקמר כלפיה.  היא הקפידה להתרחק מהשלולית
החמימה שעל בטני, אך נשארה לשבת עלי, עדיין מרוכזת בעצמה.
חזרתי בדימיוני על 10 הדקות האחרונות בחיי, כמוהן לא היו לי
מימי.  שוב ראיתי את הג'ינס ההדוק, את היריכיים הדשנות, את
משולש הקפלים שהיה כרגע פרוש ממש עלי, עוטף את אברי בחמימות
חלקלקה...
ההתרחשות בגופי לא השאירה מקום לספק.
"יש לך קונדום?"
כמו שכל פולניה לא יוצאת מהבית בלי תחתונים נקיים, גם אם אין
בשביל מי, כך, לאורך כל השנתיים היבשות האלו דאגתי למלאי
"רענן".
יש, והידיעה מה הולך לקרות ריגשה עוד יותר.
"תביאי מגבת מהארון השמאלי" מראה גופה מאחור היה מדהים.  ונוס
קלאסית לכל דבר, החל מהמתניים הצרים, דרך גבעות האחוריים
הדשנות והחריץ העמוק שביניהן, ועד לצללית המפותלת של אברה,
מצטיירת בבירור בין רגליה.
פיתחתי את חגורת מכנסי, אבל היא עצרה בעדי מלהורידם.
"נו, תלביש אותו כבר!"
שוב היא הניפה רגל מעלי, רומזת לי שאשאיר לה את ניהול
העניינים, מתיישבת עלי ומחליקה אט אט לאחור כמו קודם, עיניה
עצומות, כל הוויתה מרוכזת במקום אחד.
לאחר מסע ארוך ואיטי עד לשורשי העניין, היא התרוממה וחזרה גבוה
למעלה, לוחצת אלי את גופה כך שקימור קל של גופי כלפי מעלה הביא
אותי ממש אלי מבואה המזמין.  החלקתי פנימה בשקיקה, מנסה לזרז
את התהליך, אבל היא המשיכה להחליק אט אט כלפי מטה, לוחצת את
גבעת ונוס שלה לשלי, יורדת עוד ועוד...
כשאי אפשר היה לרדת עוד היא הזדקפה, ומבלי לזוז מילימטר, החל
פנים גופה לשאוב את אברי בכוח שלא נתקלתי בו מעולם. חיצונית
שום דבר לא זז, אבל נחשים חמים ליפפו את האיבר המתוח, יונקים,
סוחטים...
עד כמה שזה היה מטריף, זה לא היה מביא אותי לשום מקום. טוב
מאוד.  שתהנה כמה זמן שהיא רוצה...
אבל היא לא זקוקה לזמן.  היא אספה את רגליה לצידי באופן שיכלה
להתרומם בעזרתן, הרימה את אגנה כמעט עד שנשלפתי מתוכה וירדה
בחזרה, רגליה צמודות בחוזקה, דוחקות את קפלי גופה לאברי, עדיין
באיטיות מטריפה. ושוב ושוב, כשבעליה היא מרפה את השרירים
ובירידה מהדקת אותם בחוזקה.
פעם, פעמיים, שלוש...
ושוב היא נאנקת מעלי, גופה מזדעזע וקופא, אני אחוז באותה לפיתת
פלדה שאומרת "אל תזוז"...
המתנתי מעט וניסיתי להחזירה לתנועה, מפגין את ריגושי המתמשך,
אבל היא נשלפה מעלי ופנתה עם בגדיה למקלחת להסתדר, משדרת: "זה
מה שיש.  עד לכאן..."