המכתב הזה הוא לך, את, מה שמסביב לכוס. הסיבה שאני מחדד את
הדיוק בנמען למכתב זה היא שמרכז גופך הנחשק אינו אחראי במאומה
לשום עוול שנגרם, ואין לי אליו אף תלונה ולו הקטנה ביותר. אך
לעומתו, אלייך יש לי תלונות מאין ספור שנובעות מריקבון האופי
שלך. אותה שושנה במרכז גופך סיפקה לי אושר גדול ותמיד הייתה שם
כשהייתי זקוק לה. וכשלא הייתי זקוק, היא ידעה טוב מאד לא
להפריע וללעוס את הנוזלים שלה בשקט. את לא שווה רבע ממנה, את
מביישת את מה שאת מקיפה. אני לא מחפש לפגוע, אבל דברים אלו
צריכים להיאמר, לפני שלא אשלוט בעצמי עד כדי התדרדרות לאלימות
דרסטית. חוסר ההבנה הבסיסית שלך לציניות פשוטה, הקיטשיות
הנתעבת שלך, הזילזול שלך במה שאת לא מבינה, הטעם שלך במוזיקה-
הן כולן תכונות שהופכות אותך לאדם בלתי נסבל בעליל, ומשאירות
אותי חסר יכולת לפלס בין ערמות הזבל את דרכי למה שבאמת חשוב-
הכוס, האיבר הנפלא הזה שחבוי תחת שכבות אינסופיות של אורות
ותעתועים, של משחקים טפשיים מהם אני כל כך סולד. אז לפני שאת
סוחפת את עצמך לאופוריה של אהבה שקרית ומתעתעת בעצמך שהגעת
למושלמות, אני מנפץ לך את האשליה במכתב הזה בכך שאני מסביר לך
שאני פשוט שונא אותך, כל פרט ופרט באופי שלך, כל כרומוזום בדי
אן איי שלך, את כל מה שאת מסמלת, את כל מה שאת אוהבת, כל דבר
שתרצי, כל מילה שתאמרי, כל איבר בגופך, כל איבר חוץ מאחד. אני
שונא, פשוט שונא, מילה חזקה למקרה קיצוני- שונא. דווקא עם מרכז
גופך היפהפה הייתי יכול להגיע לאהבה נכספת וסוריאליסטית, אהבה
שלא תלויה בדבר, אהבה מהסרטים. אבל אם האהבה הזאת תאלץ אותי
להתמודד עם כל מה שמסביב, היא פשוט לא שווה את זה. ולכן כל עוד
לא פותחה הטכנולוגיה שמאפשרת להפריד אותך מהכוס שלך, אני נאלץ
עם כל העצב והכאב לוותר על שניכם יחד.
אני מקווה שאת מבינה ולא נעלבת.