הסתכלתי בשעון שלי. עברו כבר שעתיים מאז ששרון ומאיה עזבו
אותי. מאיה נעלמה עם החבר שלה, ושרון הייתה עם הבחור ההוא עם
הראסטות במכונית שלו, זה שהיא הייתה דלוקה עליו בערך מתחילת
השנה. ידעתי טוב טוב מה כל אחת מהן עושה, ובדיוק בגלל זה לא
היה לי נעים להפריע. הסתכלתי מסביבי על החוף. לא יכולתי לראות
הרבה בחושך, חוץ מהאנשים שישבו במעגל ליד המדורה, לא רחוק
ממני. אני חושבת שהם שיחקו "אמת או חובה". את הרוב לא היכרתי,
ובגלל זה גם לא שיחקתי איתם. היו בערך שני פרצופים מוכרים. זה
גם כל מה שהם היו בשבילי, פרצופים מוכרים שראיתי באחת מהיציאות
עם הידידים החדשים של שרון ומאיה.

הסתכלתי שוב בשעון. שיט, עברו רק חמש דקות! מאז שהגעתי לכאן,
נראה שהזמן עובר לאט יותר. אולי זה סתם כי אני כל כך נהנית.
הסיבה היחידה שבאתי לכאן היא כי שרון ביקשה ממני. היא נורא
רצתה לבוא כי היא ידעה שהבחור עם הראסטות בטח יהיה כאן, והיא
פחדה שהיא תתייבש לבד בזמן שמאיה תהיה עם החבר שלה. אירוני,
עכשיו אני מתייבשת כאן לבד. גם אין לי דרך לחזור, כי אין לי
מספיק כסף, והמקום הזה די רחוק לי מהבית.

מעניין אם מישהו בכלל שם לב שאני כאן. נראה שמאיה ושרון לא
שמות לב, ואני גם די בטוחה שהאנשים ליד המדורה לא ממש שמים לב.
לא דיברתי איתם בכלל מאז שהגעתי לכאן. אני די גרועה בלהתחיל
לדבר עם אנשים חדשים. מצד שני, אני שונאת להיות הילדה השקטה
שיושבת בצד. איכשהו אני תמיד הילדה השקטה. אני לא יודעת, אולי
אני סתם לא משתלבת.

הייתי משועממת ועייפה כי היה מאוחר. הרגליים שלי התחילו להרדם
מרוב שישבתי כל כך הרבה זמן, אז החלטתי לקום וללכת קצת. אחרי
שהלכתי כמה דקות, נעצרתי והתיישבתי על החול. הסתכלתי על הים
ושאלתי את עצמי מתי שרון או מאיה יזכרו בי. היה קר רחוק
מהמדורה והצטערתי לבשתי רק גופיה. "היי" אמר קול מאחורי.
הסתובבתי, וגיליתי מישהו בערך בגילי, עם שיער שחור ועיניים
ירוקות עמוקות שהסתכלו ישר בעיניים שלי. "היי" אמרתי. "אני
יותם" הוא הושיט את ידו. הוא היה ממש חמוד. התפלאתי שלא שמתי
לב אליו קודם. "אני הילה" אמרתי ולחצתי את ידו. "איכפת לך אם
אני אצטרף אלייך?" הוא שאל. "לא, בכלל לא." הוא התיישב לידי.
"למה אתה לא משחק עם כל השאר?" "לא כל כך רציתי, והאמת היא
שאני גם לא ממש מכיר את רוב האנשים כאן. שמתי לב שגם את לא
יושבת איתם." ואני חשבתי שאף אחד לא שם לב אלי... "כן, אני גם
לא מכירה את רוב האנשים כאן. חוץ מזה אני די גרועה בלהתחיל
לדבר עם אנשים חדשים. אני לא יודעת, אולי אני סתם לא מ..."
"משתלבת?" הוא השלים אותי. "אממ, כן" אמרתי בפליאה. "כן, אני
מכיר את זה. אני גם ככה. זה די מעצבן, אה?" "כן, מאוד. באת
לכאן לבד?" "לא. חבר שלי די גרר אותי לכאן. רק שהוא עזב אותי
כדי להיות עם איזה בחורה במכונית שלו. מה איתך? באת לבד?"
"באתי עם שתי חברות. אחת נעלמה עם החבר שלה, והשנייה עזבה אותי
כדי להיות עם איזה בחור במכונית שלו." הוא חייך. היה לו חיוך
יפה. אחרי זה המשכנו לדבר. אני כבר לא זוכרת בדיוק על מה, אבל
דיברנו ממש הרבה זמן. לגמרי שכחתי משרון ומאיה. הסתבר שהוא היה
באחת מהיציאות עם הידידים של שרון ומאיה. הוא חבר שלהם. רק
שאנחנו לא שמנו לב. ככה זה עם אנשים שקטים, בדרך כלל לא שמים
לב אלינו. ממש נהניתי איתו. הוא גם היה ממש נחמד, וכשהיה לי
קר, הוא נתן לי את הסווטשירט שלו. זה היה סווטשירט שחור עם
הדפס של להקה אחת שהכרתי. בשלב מסויים גם התחלנו להתמזמז. אני
לא זוכרת מי יזם את זה, אבל נראה לי שזה די בא משנינו. זה היה
נחמד.

בבוקר התעוררתי מהצעקות של שרון ומאיה. מצאתי את עצמי שוכבת על
החול, לבד. בשניות הראשונות ניסיתי להבין איפה יותם. אבל אז
הבנתי, זה היה רק חלום. יותם לא באמת קיים, וסתם נרדמתי על
החול, אחרי שחיכיתי יותר מדי זמן לשרון ומאיה. אני כל כך הולכת
לעשות להן רגשות אשם על זה. אני לא מאמינה שלשנייה חשבתי
שהחלום הזה היה אמיתי. הרי גם ככה בטח לא הייתי מצליחה לדבר עם
יותם. אני די גרועה בלדבר עם אנשים חדשים. אני שקטה מדי. אולי
בגלל זה, דברים כאלה אף פעם לא קורים לי. הם כן קורים לשרון
ומאיה. זה עדיין היה חלום נחמד. "הנה את!" אמרה שרון. "אני
ומאיה מחפשות אותך כבר מלא זמן!" שמעתי בקול שלה שהיא קצת
כועסת אבל די שמחה לראות אותי. "בואי אנחנו כבר צריכות לחזור."
היא אמרה. קמתי, ניערתי מעצמי את החול, והתחלתי ללכת אחריה.
"לא שכחת כאן משהו?" צעקה אחרי מאיה. הסתובבתי וראיתי אותה
מרימה מהחול סווטשירט שחור.


בהשראת לילה בחוף הים ב- 15.7.01