"היא לא יפה במיוחד." זה מה שכל אחד שהכיר אותה ענה לשאלה :
"אז מה אתה חשבת על מיכל ?"
מיכל. שם נפוץ, סתמי. כמעט כמוה. היא הייתה אחת מן המניין,
כמוה היו עוד אלפים. והיא ידעה.
היא הרגישה זאת בעצמותיה, את התחושה הזאת שצצה ראשונה ברגליה
וזחלה לאורך גופה עד שהגיעה לראש, וייאשה אותה.
"זה לא אני, זו את" משפט שהידהד לה במוח מרוב כל הפעמים שנאלצה
לשמוע אותו.
"את פשוט...משעממת." גם את זה היא ידעה. היא ידעה שהיא לא בעלת
אופי כובש, היא ידעה שהאינטליגנציה שלה לא בשמיים והיא ידעה
שאין גבר (או אישה) שמסוגלים לדבר איתה יותר מחמש דקות ולא
לפהק לה בפרצוף.
היא לא בנתה גשרים, קפצה מעל בניינים או טיפלה בילדים חולים
בהודו.
לא היו לה תיאוריות מרתקות או פילוסופיות על החיים. היא שנאה
להתפלסף, וגם לא יכלה לשמוע אנשים אחרים מתפלספים. בנוסף לזה
שהרגישה טיפשה, היא גם לא הבינה. אבל היא חיה עם זה, והיא שמרה
בפנים.
את כל החלומות שלה, הפחדים שלה, האהבות הכי עמוקות.
הכל נשמר טוב טוב, כמו דיסקיות, אחד על השני, במגדל גבוה גבוה.
היא חששה שיום אחד הוא יתמוטט, אבל זה לא שינה כלום. היא לא
פחדה מנפילות, כי היא ידעה שאין לאן ליפול. גם אם יש תהום
עמוקה, היא לא תפחד ליפול אליה. כי פשוט לא היה לה מה להפסיד.
בכל מקום, הכל יהיה אותו דבר.
לא היה לה עם מי לדבר. חוץ מהכלב שלה, פינקי, אם זה נחשב.
היא הייתה מסוג האנשים שחולם, שתמיד נראה מעופף בשמיים כמו
פרפר מהורהר. וכזאת היא הייתה, אך תמיד נראתה כאילו היא עדיין
זחל. "היא עוד תתפתח..." האמנתי אז.
היו בה תקוות, שיום אחד זה יקרה. יבוא האחד ואיתו היא תהפוך
לפרפר. באמת שהאמינה, והשתדלה לא לוותר על האמונות שלה. אם היה
דבר אחד שהיא הבטיחה לעצמה- זה לא לוותר, לא משנה כמה קשות היו
הנסיבות.
והנסיבות היו קשות.
העולם היה אכזר, האנשים עוד יותר. חברות לא היו לה, ושום גבר
מכובד בעל מספר תואם של גפיים לא היה מוכן להסתכל לכיוונה. לא
לדבר על להקשיב לדבריה. אמנם לא השפילו אותה, או צחקו עליה
בעודה הולכת ברחוב, אך מצבה היה רע.
באמת כל מה שהיא רצתה היה מישהו שיקשיב, לא יותר. אך לפעמים
שאלה את עצמה - 'אני מחפשת אדם שיקשיב, אך שיקשיב למה ? אין לי
מה לספר.  אין לי חיים מסעירים ומלאי דאגות שעליי להתייעץ עם
מישהו. אין לי תאוריות מרתקות. אני לא יודעת להתפלסף. החלומות
שהיו לי כבר התעופפו ברוח, ובעצם התקווה היחידה שלי היא שיש
עוד מישהו שיקשיב. אבל יקשיב למה?...'.
אבל גם המחשבות האינסופיות על אינסוף לא ייאשו אותה. הייתה לה
נטייה ללכת במעגלים, לשאול את עצמה שאלות שהיא כבר יודעת עליהן
את התשובה , כי אז הרגישה חכמה, עליונה. היא השואלת את השאלות
והיא זאת שעונה עליהן. היא ייצרה בעיות ופתרה אותן, חיברה
חידות והרגישה חכמה כשהצליחה לפתור. הפכה משוואות פשוטות
לתרגיל מסובך. הכל רק כדי להרגיש מיוחדת.
היא לא הייתה יפה במיוחד, שיער חום עד הכתפיים, עיניים חומות,
רגילות כאלה כמו שלרוב האוכלוסייה יש, פה בינוני שהיה רוב הזמן
יבש, גובה ממוצע, ומבנה גוף סביר.
היא לא סבלה מחוסר בטחון עצמי, אך אי אפשר בדיוק להגיד שהיה לה
אחד. היא הרגישה בסדר, ללא שינויי מצב רוח דראסטים ושיגעונות
מיותרים. חלקם חשבו שזה יתרון. חלקם חסרון. אבל מי הקשיב להם?
לעתים קרובות הייתה שוכבת במיטתה, מביטה על התקרה הלבנה
והסדוקה, חושבת בפעם המיליון 'אני באמת צריכה לצבוע את התקרה
הזאת...' , וחולמת בהקיץ על נסיך יפהפה שיבוא ויקח אותה לארץ
נפלאה. קיטשי להחריד. אבל לא היה לה אכפת. כשלא היה לה במה
להיאחז, נאחזה בקלישאות מתוקות שהזכירו לה למה היא עדיין חיה ,
ואת המטרות שלה. היא האמינה.

היא אהבה סופים טובים, כאלו שמסתיימים ב"והם חיו באושר ועושר
עד עצם היום הזה" , למרות שלא האמינה בהם. למרות כל חלומותיה
היא הייתה עם ראש על הכתפיים והבדילה בין המציאות לחלום. וגם
אם היא ברחה לעולם אחר, היא תמיד ידעה איך לחזור.
היא שנאה לחזור.
היא הרגישה מבוזבזת, אך ידעה שאין לה מה לבזבז. זה בילבל
אותה.
לעתים קרובות הייתה חותכת את עצמה. לפעמים בידיים, לפעמים
ברגליים, בחזה, בבטן. אבל לא היה לה האומץ ללכת עד הסוף. למרות
שלמעשה לא הייתה לה שום סיבה משמעותית לחיות, היא פחדה. הייתה
לה הערכה עצומה ולא מובנת לחיים.בניגוד להרבה אחרים, היא לא
עשתה את זה בשביל תשומת לב, או בעקבות ריב עם אמא או אבא, או
חברה טובה. היא לא הייתה פגועה מאהבה נכזבת, ולא מיואשת מהכל.
היא רק רצתה לדעת מה זה כאב. להרגיש אותו באמת. לבכות.



ולהרגיש אנושית.


רציתי להתקרב. באמת שרציתי. אבל, היה בה משהו, לא ברור, שונה.
ואני ...פחדתי.
פחדתי להיסחף במסתורין. בשקט. בזעם המוסתר מאחורי הבעות פנים
מזויפות. ידעתי שהיה לה המון מה להסתיר. המון מחשבות. ידעתי
שהיא הייתה צריכה מישהו שיקשיב לה, זקוקה לתשומת לב. אבל בכל
זאת. עמדתי בצד ונתתי לזמן לעשות את שלו.
כבר עברו 8 חודשים מאז שהגעתי לכאן. לעיר הזאת, לשיכון הזה.
לבית הזה. לדירה הזאת. לדירה שליד מיכל וייסברג. הייתי מדי פעם
בודקת לשלומה, מבקשת סוכר, חלב, וכו' וכו'. רציתי לנסות לפצח
את מה שהולך אצלה...אילו רק במבט אחד, להבין מה עובר עליה. אבל
ההבעות המזויפות היו כבר יותר מדי אמיתיות . ויתרתי.

לא ידעתי. באמת שלא.
חשבתי שההבעות המזויפות שלה ישכנעו גם אותה בסופו של דבר. אבל
זה לא הספיק.

ריח רע.
דם.
סכין.
מטבח.
אישה.
רצפה.
סוף.

"Pity no was there
No angels in the air
And the morning paper ran
One more suicide,yeah..."


Now Who`s happy?..