באותו יום קמתי ברבע לשמונה הייתי במצב רוח רע וממש לא התחשק
לי ללכת לבית ספר.
החלטתי לנסות לשכנע את אמא שלי שאני חולה.
"אימא אני לא מרגיש טוב"
"כן חמוד? מה כואב לך?"
"אממממ, הראש! כואב לי הראש!"
"אתה רוצה שאני אמדוד לך חום?"
"לא! לא צריך..."
"אתה מכיר את סיפור 'זאב זאב'? יום אחד אתה באמת תהיה חולה ואז
אני לא האמין לך ואתה תלך לבית ספר חולה!"
"טוב אימא אני מבטיח זה הפעם האחרונה, אבל אולי בכל זאת אני לא
אלך..."
"לא. טוב יאללה כדאי שתצא אם אתה לא רוצה לאחר."
"כן אני לא רוצה לאחר חס וחלילה..."

כמובן אחרתי ועוד פעם המחנכת המכשפה שלי התחילה עם השטויות
שלה:
"צהרים טובים, אדון כהן! עוד פעם אתה מאחר! טוב ילדים מחר כל
אחד יביא שקל ונקנה ליוגב שעון מעורר מתנה!"
"זה בסדר אני לא צריך יש לי שעון מעורר בבית..."
"אהה באמת? אז אולי כדאי שתתחיל להשתמש בו! זה ירשם לך בתיק
האישי!"
"טוב ממילא התיק הזה לא הולך איתי לאף מקום..." אמרתי בשקט
"מה אמרת?!?"
"שום דבר..."
"טוב תשב"
ואז מור באה. גם היא מאחרת כרגיל.
"סליחה שאחרתי השעון לא צלצל" היא אמרה בחיוך
"זה בסדר את יכולה לשבת" החזירה לה המכשפה חיוך
מור באה וישבה לידי.
"' 'השעון לא צלצל!' '" אמרתי
"נכון! אני בטוחה שאם היה שעון, אז הוא לא היה מצלצל, ואז
הייתי מאחרת..."
"העיקר שלי היא רשמה הערה בתיק האישי."
" במילא התיק הזה לא הולך אתך לאף מקום, ברגע שאתה מגיע לצבא
זורקים אותו"
"כן..."
"חוץ מזה, זה ידוע שמורות אוהבות אותי..."
השיעור הפעם נראה מאוד אפילו יותר ארוך מבדרך כלל, וכל כך
שמחתי שהוא הסתיים.
ברגע ששמעתי את הצלצול רצתי מהר מהכיתה ביחד עם מו.
"מה שלום רוני?" היא שאלה
"רוני? בסדר."
"למה אתה נשמע מבואס? בדרך כלל ברגע שאני מזכירה את השם שלה
אתה מתחיל עם בסיפורים שלך על כמה שהיא מקסימה ומדהימה ושרוני
אמרה ככה ורוני אמרה ככה"
"נפרדנו..."
"מה? למה?!" לא יודעת למה אבל היא אמרה את זה בטון קצת שמח
"לא מתאים לה חבר עכשיו, את יודעת זה לא אני זה היא..."
"מה באמת? מתי נפרדתם?"
"ביום שני"
"למה לא סיפרת לי כלום?"
"לא שאלת..."
"אוי באמת! זה מסביר למה התנהגת ככה במן האחרון..."
"כן..."
"אל תדאג אתה תמצא מישהי אחרת..."
"כן , כן אני וידע יש עוד הרבה דגים בים, אבל את יודעת , היא
היתה האהבה הראשונה שלי."
"טוב נו ככה זה בחיים"
"כן בחיים הנאחסים שלי"
"טוב זה היה לי די ברור שאתם הולכים להפרד"
"למה?"
"אתה יודע הבית ספר הזה לא כול כך גדול, שמועות עוברות כאן
מהר."
"איזה שמועות?"
"שאייל החתיך הזה מכיתה יא' הציע לה לצאת איתו"
"מה?!"
"אהה לא שמעת? טוב כנראה ששמועות לא עוברות עד כדי כך מהר..."
"ולמה לא סיפרת לי כלום?!?"
"הייתי בטוחה שאתה יודע, כול בבית ספר יודעים..."
"אוי איזה יופי! עכשיו כולם בבית ספר ידעו גם שהיא זרקה אותי
בשבילו!"
"טוב לא כולם..."
"ביי מור! אני הולך אני רוצה להיות לבד."
"אבל יוגב..."
"בי!"
אני שונא אותה, אני פשוט שונא אותה! מי זה לעזאזל האייל
הזה?!?
אוף שתדרוס אותו משאית שיהרס לו הפרצוף היפה הזה שלו!
אוי מדברים על החמור...
ואז ראיתי אותם עוברים, מחובקים , כמו שאני ורוני היינו עד
לפני 4 ימים.
"היי יוגב"
"שלום רוני..."
"תכיר זה אייל, החבר החדש שלי"
"נעים מאוד" אייל הושיט את היד
שיט! הוא באמת נראה טוב.
"לא ממש נעים" אמרתי והלכתי משם.
רוני נראית בשוק.
הכלבה הזאת! 'תכיר זה אייל..' מגעילה! חשבתי שלא מתאים לה
עכשיו חבר...
בנות! אני שונא בנות! טוב החלטתי אני עם בנות סיימתי!
זהו, אולי אני אצא מהארון...
לא זה לא רעיון טוב, אני חושב שאני צריך להימשך לבנים בשביל
זה...
טוב אז אני יתנזר, ואהפוך לנזיר! כן זה מה שאני יעשה!
אבל לפני זה יהיה נחמד למצוא מישהי שווה במיוחד ושרוני תראה
אותנו....
אבל איפה אני מוצא מישהי שווה במיוחד?
אולי אני אבקש ממור שתשדך לי את אחת החברות השוות שלה?
איזה השפלה! שידוך! אבל  כמו שאומרים מצבים נואשים דורשים
פעולות נואשות.
טוב עכשיו אני רק צריך למצוא את מור. איפה הילדה הזאת שצריכים
אותה?!

אוף! נראה לי שהחודש יצאתי עם כל החברות של מור, לא, לא עם כל
החברות, עם כל הבנות שהיא מכירה והכירה בשנתיים האחרונות ושיש
לה את המספר שלהם .
אולי כדאי שעכשיו אני אתחיל לצאת עם הידידים שלה...
לא התלהבתי מאף אחת מהבנות יותר מדי.
טוב נו , הם לא רוני.
לפחות היא כבר לא עם אייל. זה היה די ברור שהוא יזרוק אותה,
אבל אחרי שבוע?! אפילו אני הייתי מופתע. זה מה שנקרא עונש!
החוצפנית הזאת! איך היה לה האומץ להתקשר אלי? ועוד לבקש שאני
יחזור אליה! מה היא חושבת שאני הנעל בית שלה שהיא יכולה לשם
בצד ואחר כך לקחת בחזרה?
טרקתי לה את הטלפון בפרצוף.
טוב יותר נכון, מור שהיתה אצלי טרקה לה את הטלפון בפרצוף, אבל
למה להתעסק בקטנות.
אני מניח שזה היה הדבר הנכון לעשות.
טוב נו לפחות עכשיו נשאר לי קצת מהכבוד שלי.
קבעתי עם מור להיפגש בספסל שלנו כדי לבוא אלי לראות סרט.
מזל שהיא סלחה לי על זה שצעקתי עליה שהיא נתקה לרוני בפנים.
אני הודה לה על זה היום.
כשהיא באה שאלתי אותה אם היא מצאה עוד חברה שלה שאני יכול לצאת
איתה.
"אהה בקשר לזה...אני לא רוצה שתצא יותר עם החברות שלי..."
"למה? את מקנא?" אמרתי בצחוק
"מקנא?!? למה שאני אקנא? אני ממש לא מקנא!!"
"תרגעי... זה היה בצחוק..."
"אני בכלל לא מקנא!"
"טוב... בסדר..."
"אולי כדאי שפשוט נלך לבית שלך וזהו."
"טוב אם זה מה שאת רוצה"
אחרי הסרט מור הלכה ובמשך שבוע זה נראה כאילו היא מתחמקת
ממני.
שבוע אחר כך הצלחתי לתפוס אותה לשיחה.
"מור! חכי!"
"אמממ אני לא יכולה אני ממהרת יש לי עכשיו שיעור"
"השיעור עוד 20 דקות, את מנסה להתחמק ממני או משהו?"
"האמת היא שכן..."
"מה זה בגלל כול הקטע עם החברות שלך? אם את לא רוצה אני לא אצא
איתן יותר..."
"לא זה בכלל זה לא רק זה פשוט..."
"כן...."
" אני צריכה לספר לך משהו, האמת היא.... שאני לא רוצה שתצא עם
חברות שלי בגלל ש...."
"תמשיכי..."
"לא עזוב לא משנה..."
"נו מור את לא יכולה לעשות לי את זה, בגלל מה"
"אמרתי לא משנה..."
"מור...."
"בגלל שנראה לי שיש לי רגשות כלפיך!"
"מה?"
"יוגב אני חושבת שמתחילה להתאהב בך..."
"אוקי..." מה לעזאזל אמורים להגיד במצב כזה?!?
"ומה איתך?"
"איתי? מה זאת אומרת מה איתי?"
"נראה לך שיש איזה סיכוי שאי פעם נהיה ביחד..."
"אממ אני ממש לא יודע , זה די הלם בשבילי עכשיו, זה ממש לא
אישי, אני ממש לא רוצה לפגוע בך אבל אני עדיין מאוהב
ברוני..."
"כן אני יודעת , אבל..."
"חוץ מזה , את הידידה הכי טובה שלי, אני רוצה שנמשיך להיות
ידידים אני יודע שזה נשמע מפגר אבל אני לא רוצה להפסיד את
הידידות בינינו"
"כן אתה צודק... גם אני לא רוצה, אבל אני פשוט לא יכולה להמשיך
לראות אותך יוצא עם כול הידידות שלי."
"טוב אפשר להבין אותך, מור אם לא אכפת לך אני חושבת שאני צריך
להקל את זה קצת אכפת לך להשאיר אותי קצת לבד?"
"אוקי בסדר..."
טוב...
מה לעזאזל אני אמור לעשות עכשיו?!
כמה זמן היא דלוקה עלי? איך לעזאזל אני אמור לדבר איתה עכשיו
על כול הקטע של רוני?
זהו הידידות שלנו עכשיו נהרסה לגמרי! אני לא יוכל להסתכל לה
בעיניים יותר!
מה אני אעשה? במקרים כאלה אני בדרך כלל מתקשר למור...
למה דווקא היא היתה צריכה להידלק עלי!
אוף לא אכפת לי כלום! אם אני לא יכול להתקשר למור אז אני אתקשר
לרוני להתייעץ איתה.
"שלום אפשר לדבר עם רוני?"
"מדברת"
"רוני ? זה יוגב אני ממש מצטער על זה שנתקתי לך את הטלפון
בפנים"
"מה אתה חושב שאני ככה אסלח לך על זה שהשפלת אותי? ביי יוגב"
"חכי! זה לא היה אני זה שניתק את הטלפון!"
"אז מי זה היה בדיוק?!"
"מור, היא חשבה שאנחנו לא צריכים לחזור להיות ביחד"
"אהה כן!? תגיד הילדה הזאת מאוהבת בך או משהו?"
אהה אז אני רואה שכולם מבינים את זה חוץ ממני
"אז זהו... אני יכול להיפגש אתך אני חייב לדבר עם משהו"
"בטח אין בעיה"
"היום ב7 במדרגות של במרכז"
"טוב בסדר ביי"

רוני עזרה לי להתגבר על כל הקטע של מור והיא אמרה להגיד לה שכל
עוד היא מאוהבת בי , אנחנו לא יכולים לחזור להיות ידידים אבל
נראה לי שרוני עדיין כעסה על מור בגלל כל הקטע של הניתוק של
הטלפון, אני ורוני חזרנו להיות ביחד.
מור מסתכלת אלינו בהפסקות באותו מבט שהיה לי  כשהסתכלתי על
אייל ועל רוני.
כל כך רציתי לחזור לדבר איתה. אבל פחדתי שהיא תתן לי סטירה או
משהו היה לי מאוד עצוב לראות אותה לבד בהפסקות.
לא רציתי שהיא תשנא אותי כמו שאני שנאתי את אייל.
יום אחד אחרי בית ספר החלטתי ללכת לדבר איתה.
"אין לנו על מה לדבר..."
"אבל אני חייב להגיד לך משהו"
"לא נכון אתה לא חייב לי כלום וחוץ מזה אסור לי לדבר איתך" היא
המשיכה ללכת
תפסתי אותה ביד.
"תעזוב לי את היד"
"את לא תברחי?"
"תעזוב לי את היד!"
עזבתי והיא רצה משם.
בכל אותו היום לא הפסקתי לחשוב על המקרה עם מור ורוני שמה לב
שאני מוטרד ממשהו ושאלה אותי אם קרה לי משהו.
"לא משהו מיוחד"
"מה משהו מיוחד? קרה לך משהו..."
"לא, סתם ניסיתי לדבר עם מור היום ו..."
"מה?! יוגב אני לא רוצה שתתקרב לילדה הזאת, בגלל הילדה הזאת
אנחנו נפרדנו! היא ילדה מגעילה ו..."
"חכי רגע... אנחנו ממש לא נפרדנו בגללה, אנחנו נפרדנו בגלל שאת
רצית להיות עם אייל ולא איתי ואת לא יכולה להגיד על מור שהיא
מגעילה, כי היא בסדר גמור, וזה ברור שאת עדיין כועסת עליה שהיא
טרקה לך את הטלפון בפרצוף."
"נכן לא היה לא זכות לטרוק לי את הטלפון בפרצוף!"
"היא רק ניסתה להגן עלי..."
"אהה אז אתה מצדיק אותה?!?"
"טוב היא עשתה את זה בגלל שברגע שאייל זרק אותך את התקשרת עלי
וביקשת שנחזור"
"אייל לא זרק אותי, נפרדנו, זאת היתה החלטה הדדית, ואם אתה
מקנא שאיתי מתחילים בנים בכיתה יא' אז..."
"מקנא?! ממש לא! את יודעת מה אם זה מה שאת חושבת אז אולי מור
צדקה ובאמת לא הייתי צריך לחזור אליך..."
"מה אתה חושב שאתה עושה לי טובה? אני עושה לך טובה שאני בכלל
מסתכלת עליך, חברות שלי צדקו הייתי צריכה לנסות לחזור לאייל"
"אהה את עושה לי טובה? אז את יודעת מה ? אני לא צריך את
ה"טובות" שלך ! שלום ולא להתראות רוני".
יצאתי מהבית של רוני והסתובבתי ברחוב שעה בערך , לא היה לי
מושג לאן ללכת ומה לעשות, לא רציתי ללכת הביתה כי אימא היתה
מתחילה עם כל החקירות שלה ולא היה לי כח בשביל זה.
לא חשבתי בכלל על הפרידה מרוני, חשבתי על מור, על איך שאני
רוצה לראות אותה ואני רוצה לחזור להיות איתה ולראות אותה כל
יום.
התיישבתי על הספסל, בספסל שלי ושל מור.
לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. הייתי חייב ללכת לראות אותה.
אבל מה אם היא עוד פעם לא תרצה לראות אותי?
החלטתי ללכת אליה לבית.
נכנסתי ואימא שלה אמרה לי שהיא בחדר שלה. והיא שאלה אם אני
יודע למה יש לה מצב רוח רע.
אמרתי לה שאני לא יודע ועליתי לחדר של מור.
כשנכנסתי היא ישבה על המיטה שלה עם עיניים אדומות.
"יוגב..."
"היי מור"
"אני שמחה שבאת. אני ממש מצטערת על מה שקרה בצהרים, לא
התכוונתי..."
"זה בסדר, תקשיבי אנחנו צריכים לדבר"
"כן אני יודעת, כל עוד אני אוהבת אותך אנחנו לא יכולים להיות
ידידים , שמעתי.
מה לעשות אני לא יכולה לשלוט על הרגשות שלי."
"לא, זה לא זה. תקשיבי, אני ורוני נפרדנו וזה סופי הפעם."
"סופי? באמת? למה נפרדתם?"
"בגללך..."
"בגללי?"
"כן אני רוצה שננסה בכל זאת להיות ביחד..."
"מה? אבל מה עם הידידות שלנו שתהרס ו..."
"לעזאזל הידידות!" אמרתי לה ונישקתי אותה.
הנשיקה הזאת היתה הנשיקה הכי טובה שהיתה לי בחיים.
זה לא היה בכלל כמו הנשיקות שלי עם רוני, זו היתה נשיקה נהדרת
ומדהימה.
ובאותו הרגע הבנתי איך שאף פעם לא באמת אהבתי את רוני, וכמה
מור היתה חסרה לי.
ובאותו היום אני ומור התחלנו לצאת,  והיינו מסתובבים בבית הספר
, מחובקים, כמו שאני ורוני היינו לפני כמה ימים, ורוני היתה
מסתכלת אלינו בהפסקות באותו מבט שהיה לי כשהסתכלתי על אייל
ועליה.
לא היה אכפת לי אני הייתי מאושר עם מור.
מה לעשות , ככה זה בחיים.