[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דלית ספיר
/
קארמה רעה

"זה הכל עניין של קארמה רעה" קבע התאום הוירטואלי. יש לו
תפיסה, אחת מסדרה של תפיסות עולם שאני לא הולכת להיכנס אליהן
בפרוטרוט, שאומרת שכשאת בתקופה גרועה עם מישהו מסויים הכל יילך
רע ביניכם גם אם תשתדלו שלא. היא מחזיקה התפיסה הזאת. תמיד
כשרבים עם החבר אז יוצא שאני מתקשרת אליו לבדוק מה קורה בדיוק
כשהמנכ"ל בחדר. תמיד הוא מתקשר אלי כשאני בדיוק נרדמתי או
כשסוף סוף אני תופסת את המנחה לשיחה. אז בטוח גם שמתי את
הטלפון שלי על איזה מנגינה ושכחתי לכבות אותו ובאמצע זה שאני
משקרת למנחה כמה עבדתי קשה על החומר וכמה אני רצינית ושיארגן
איזה מילגה קטנה הטלפון מתחיל לצלצל עם המוזיקה של דובוני אכפת
לי.

על רגל אחת (ואני מבטיחה לפרט יותר) יום שני בערב זה יום קדוש
מבחינתי. אנחנו לא קובעים שום דבר ליום שני כי בימי שני אנחנו
מזדיינים. ומזדיינים טוב. עד עכשיו הופרע המנהג הקדוש לעיתים
נדירות נדירות והנה באה לי חברתי המתחתנת וקובעת לה חתונה ליום
שני. לא מספיק אני כועסת עליה שהיא העזה להתחתן לפני ועוד עם
אקס כזכור. היא גם הורסת לי ערב של סקס בריא. היא לא עשתה את
זה בכוונה, מסכנה. לא היא ולא החבר שלה מודעים להרגלים שלי. אם
הם היו יודעים הם היו מזיזים את עצמם, את האורחים, את הרבי ואת
שאר החתונה בשביל לא להרגיז אותי. זאת לא אשמתם. זאת סתם קארמה
רעה. "אנחנו יכולים ללכת ישר אחרי החופה" הוא הציע. עוד נספיק
להגיע הביתה בתשע. אין סיכוי והוא יודע את זה. יום שני הזה
אבוד. גם ככה אני אהיה נרגנת מגודל הסיטואציה. להזדיין לפני כן
או בדרך זה בעייתי כי יילך לי הפן ו/או האיפור. "לא נורא.
נעמיד פנים שאתה במילואים ואני במדינה אחרת" הזכרתי סיבות
קודמות לפספוסי יום שני.

"חתונות זה עם פאתטי" התווכח פעם התאום הוירטואלי כשהסברתי לו
למה הרעיון שהוא יתחתן בחצר האחורית של הבית שלו חביב אבל לא
פרקטי. "חתונות זה עם פאתטי. כולן רוצות משהו מיוחד לחתונה
שלהן וזה מסתכם בסוף בכמה גימיקים כמו רבי מזמר או זיקוקי
דינור. התסריט הוא אותו תסריט כמו קומדיה אמריקאית צפויה. יש
קבלת פנים, יש כיבוד קל, יש חופה, יש ריקודים משפחתיים, יש
ארוחה, יש ריקודים פחות מחייבים, יש קפה ועוגות שנועדו לתת
לחתן ולכלה זמן להצטלם עם האורחים, יש עוד ריקודים וכולם
הולכים הביתה". "ודרך אגב" הוסיף התאום "תזכירי לי עוד פעם למה
את באה לחתונה של החברה השפוטה שלך עם חבר שלך לשעבר? את לא
בדיוק הטיפוס המזוכיסטי". היתה לו שם נקודה ואפילו עקרון חשוב
בהוויה שלי. "אולי נישאר בבית ונזדיין במקום?" הצעתי. "אני
אגיד שהתקררתי ואתן לה את הצ'ק בעוד שבוע". "זה לא יפה. היא
חברה ממש טובה שלך, הוא עדיין מעריץ אותך ואת תמיד גוררת אותם
לכל מיני דברים" ענה בן-זוגי בצורה מצפונית. "ומה אם הוא לא
התגבר עלי? אני חייבת לדפוק הופעה וזה לא יפה לעשות לו את זה
בחתונה". "הוא מתחתן. זה אומר שהוא התגבר עלייך". "אתה רומז
שאפשר להתגבר עלי ?". "אני רומז שתפסיקי לקרוא אי-מיילים
ותשימי נעליים כי אני מוכן ויצאתי בשביל זה מוקדם מהעבודה. אם
כבר אני זורק צ'ק של חמש-מאות שקל שזה מעל ומעבר מבחינתי בשביל
מתנה של חתונה אז אני הולך להגיע עם החברה שלי שנראית פי עשר
יותר טוב מהכלה ולהוציא את העיניים לאנשים שאני לא מכיר ולשלוח
לך ידיים ליד אנשים מבוגרים כמו שאת אוהבת ולאכול ארוחה טובה
וגם את העוגה של הסוף שזה קונדיטור שאני המלצתי להם עליו עשה".
שכחתי את ליאוניד. אני אולי יכולה לחשוב על לברוח מחתונה של
חברה אבל בן-זוגי לא מסוגל לוותר על לראות את חבר שלו
מהמילואים סוף סוף מקבל את ההזדמנות להכין עוגת חתונה אחרי
שאותו חבר נפצע בתאונת אימונים ולא יכול היה לאפות ארבע שנים.

יש כמובן את הפנטזיה שמר "שכחתי שאני אמור להתחתן עם חברה שלי
אחרי שאנחנו גרים ביחד כמעט שנתיים" ייזכר שהוא אמור להתחתן עם
חברה שלו. אני מתקתקת את המשפט הזה מהר מהר, שולחת אותו
באי-מייל לתאום מסויים ומכבה את המחשב לפני שמישהו יגלה שאני
לא עונה לסטודנטים על שאלות לקראת המבחן. "את נראית טוב בלבן"
הוא אומר כשאתם יוצאים החוצה. שפשף את זה פנימה, למה לא?
"אנחנו לא הולכים לשמוע מתי כספי בהלוך" אני מחליטה. "רמי
וריטה?" הוא מציע. "אני מעדיפה לעבור עקירת ציפורן". "אבל את
אוהבת את ריטה ורמי". "לא כשהם ביחד ורק חומר ישן". "אבל אז
הסאונד שלהם גרוע. ליאונרד כהן?". "שתירדם לי בנסיעה? אתה לא
נורמלי?". "טוב, מה את רוצה לשמוע שהוא לא רוק כבד או קווין?".
"עדיין יש לך את החפלה ערבית ההוא שקיבלת במילואים?". "מה
???". "נו, אני מצאתי את זה אצלך בתא כפפות כשהלכתי לחפש איפה
החבאת לי את הדיסק של קווין". "אף פעם לא שמעתי את הדבר הזה".
"אז יאללה. בוא ניכנס לאווירה. גם ככה הם שניהם חצי תימנים".
"מוזיקה תימנית זה לא מוזיקה ערבית". "יכולת להטעות אותי. נשים
את זה שניה לפני שניכנס לשם בשביל לא להיכנס להלם מוחלט. נושאי
המגבעת הולך?". "לא. אני אוהב לשמוע מוזיקה, לא דקלומים. דני
רובס? הדיסק שלו עכשיו במערכת". "ומחר הוא יחזור לשם. ערן
צור?". "הראשון?". "רציתי את זה עם הטראנסים של דנה
אינטרנשיונל והילדה הרזה". "מאיפה התחלת לאהוב טראנסים?". "זה
כי קיץ". "אני עולה להביא". ריטואל הדיסקים נגמר.

"הם מתחתנים בגבעת טיז-א-נבי. נכון ?" שאל התאום הוירטואלי
קודם לכן. "אפשר לומר" אישרתי. כל קיבוץ היום מכשיר חלקת דשא,
ממלא לידה אגם מלאכותי קטן ומחתן זוגות צעירים יאפים,
פוסט-יאפים ופסאודו-יאפים. "מה רצית? שהם יתחתנו באולם? יאפים
אוהבים להתחתן באוויר הפתוח". "הם גם ישימו שלטים קטנים חמודים
שרשום עליהם 'לחתונה של דבי וגבי' ?" (באמת קוראים להם ככה וזה
כל כך הצחיק אותי שבגלל זה איפשרתי להם להיות ביחד). "ברור.
אפילו חשבתי להתקשר למשטרה ולהגיד להם שזה שלטים למסיבת אסיד".
"הפסיקו לכוון אנשים ככה למסיבות טראנס אני חושב אבל אני יכול
לברר בשבילך. אל תשכחי לקחת את המפה". המפה. אמצע כביש החוף,
ערן צור ודנה טוענים שיש סקס אחר, הבית רחוק רחוק ואנחנו בלי
מפה. "מה עכשיו עושים?" הוא שואל אחרי שרבנו עשרים משפטים
בערך. "מאלתרים את דרכנו" אני אומרת. הוא מביט בי במבט זגוגי
משהו. "מאיפה המשפט הזה הגיע?" וזה פשוט לא היום שלי. כרגע
השתמשתי במשפט טרייד-מארק של התאום הוירטואלי ובן-זוגי לא יודע
על קיומו או לפחות על הקשר בינינו. עכשיו לגרד תרוץ שיסביר
מאיפה אני מוציאה מהאוויר משפט מסוגנן יותר מדי ולמה עד היום
הוא לא שמע אותו או ואריאציות פחות מורכבות שיכלו להעיד על
התפתחות של אבולוציונית לינגוויסטית עד לתוצר הסופי התחבירי
הזה (על המשפט שכרגע נכתב יירו בי מרבית הקוראים ועימם
הסליחה). "שמעתי מישהו אומר את זה לחברה שלו כשהייתי במזכירות
היום. משפט קליט." אילתרתי את דרכי. שקר עלוב אבל מחזיק.
נכנסנו בסוף לכל פניה לקיבוץ שמצאנו ותיחקרנו את הש.ג. בכל שער
עד שמצאנו שלט 'לחתונה של דבי וגבי' ודהרנו בעקבותיו. עדיין
הגענו בפור של רבע שעה בריאה ואפילו ראינו קיפוד.

"חיים זה דבר מחריד אבל אנחנו ממשיכים בהם כי מדי פעם יש רגעים
קטנים של חסד אלוהי" הסביר התאום הוירטואלי באחת משיחותנו
הראשונות. מקרה להמחשת הנקודה: אני נכנסת ומי שאני רואה זה רק
את שני האבות מקבלים פנים. אמא א' תעדיף להרעיל לי את הארוחה
על פני לראות את הבת שלה מתחתנת, אמא ב' לא מכירה אותי כי אקסי
היקר לא הצליח לגרור אותי אף פעם אל ההורים. אם היא היתה יודעת
מי אני היא היתה מחזיקה את הצלחת שאמא א' לא תפספס עם המזרק של
הרעל. אני נכנסת ויש שם שני אבות תימנים חביבים העומדים לבדם
ואימהות, חתן או כלה אין. "שלום אבא של דבי" אני אומרת ומחבקת
אותו. "זה החבר שלי". הוא מכיר אותי לאבא ב'. "זאת דלית,
הבחורה שהכירה בין הילדים שלנו" הוא אומר. שניהם לא מודעים
לסיפור הרקע. רגעים קטנים של חסד כאמור. תמיד אהבתי את אבא
שלה. זקן חביב שלימד שיעורי טבע ועבד עם מקהלת בית ספר בזמנו
החופשי. "היא היתה המפקדת שלה בצבא ושינתה לה את כל החיים
לטובה", הוא מספר לאבא ב' שמחייך כי הוא לא יודע שלבן שלו היה
קעקוע עם השם שלי באיזור אינטימי (ליתר דיוק היה שם גם 'שייך
ל' לפני השם שלי). "אבא של דבי, ראיתי קיפוד" אני מספרת לו
והוא מחייך באבהיות. בן-זוגי  מתערב מתוך נימוס ושואל איפה
הכלה והחתן. "היא עם האמהות. החתן עם הרבי בכתובה. עוד עשר
דקות הם מתחתנים. את מאמינה?" לא. אני לא מאמינה. והרגע הקטן
של החסד האלוהי נראה כאילו הוא נגמר כשחברתי הטובה מגיעה
וצורחת "דלית" שכולם שומעים ומחבקת אותי. אני מזהה דרך הבושם
שלה ריח קל של סיגרלות ולפתע מרגישה מאושרת. אני צולחת את
המשפחה שלה ושלו על הגל הזה של האושר ושלושה שוטים של ברנדי
מעבירים אותי גם את החופה.

"לגיהנום אין זעם כמו אישה שהושפלה" ניסה התאום את יכולותיו
בתירגום בזמן שיחה על אלימות שמבוצעת בדם חם. זה מה שעבר לי
בראש כשהעדפתי שניצל על פני עוף בשקדים. לפחות במקרה של השניצל
אני אוכל להריח את הציאניד. האקס היה רגיש מספיק לשים אותי
רחוק ככל האפשר מהמשפחות הלוחמות. ראיתי גם ככה שחלק מהם, גם
מצד הכלה וגם מצד החתן, הגניבו מבטים מוזרים לעברי. מה עוד
שברגע מביך מסוים שני צלמי סטילס וצלם וידאו אחר צילמו רק אותי
בזמן שהאורחים האחרים בהו מוזנחים. "גם ככה יחתכו אותי וישאירו
אותי באיזה שתי תמונות קבוצתיות בשביל הפרוטוקול" אמרתי לצלם
השני שלקח את הזמן שלו בללכת. "חבל לך על הפילם". "זה בשבילי"
הוא אמר "שיהיה לי משהו משמח באמצע מאתיים תמונות של אנשים
משעממים". אני מסתכלת לימיני לראות אם בן-זוגי קלט שהצלם מתחיל
איתי אבל הוא הלך להסתחבק עם ליאוניד שהעוגה שלו הצליחה מעל
למשוער. אני מורידה כוסית יין (שנייה) ומחליטה שהגיעה שעתי
ללכת לשרותים. ואז מגיע הרגע המיוחד שבו כל הנוכחים מסתכלים
לצד השני,  אף אחד לא עומד לידי, העולם עוצר מלכת ואני פתאום
לבד פנים אל פנים מול האקס.

"איך בינתיים" הוא מפתח שיחה אקראית. "ראיתי קיפוד". "התחתנו
בסוף. היית מאמינה?" הוא שואל. הוא קצת נבוך פתאום, מאוד לחוץ.
בטח לקח המון אומץ בשבילו לבוא לדבר איתי ככה ליד כולם ולראות
אם הוא עומד בזה. בטח שינן את מה שהוא הולך להגיד עשרים פעם.
כשמישהו מתאהב בך ואתה שובר לו את הלב ובמקרה נשארתם ביחסים
טובים, כל פעם שאתה תפגוש אותו יהיה לו מבט אבוד בעיניים. אני
מסתכלת בעיניים שלו ורואה שם את המבט הזה. מה לעזאזל אני
עושה?

"מה לעזאזל את עושה" שאל התאום הוירטואלי. "את הולכת לחתונה של
האקס שלך שזרקת כמו כלב וחברה שלך שאספה אותו בברכתך ופוחדת כל
דקה שאת תיקחי לה אותו בחזרה. את תפגשי שם את המשפחה שלה
ששונאת אותך ואת המשפחה שלו שמקללת אותך. את תרגישי חרא כי
חתונות זה לא משהו טוב בשבילך במצבך העכשווי. את גם ככה נוטה
למשוך אש מטבעך ואת נכנסת לחבית חומר נפץ שכתוב עליה 'עבור
דלית', בשביל מה? בשביל האגו שלך? בשביל להוכיח שאת המלכה ואת
שולטת על הנתינים שלך ומחתנת אותם וחולשת על האירוע ועל הזין
שלך השימחה של אנשים אחרים שלא רוצים לראות אותך יותר אלא אם
זה לזהות את הגופה באבו כביר, כי התעללת לילדים שלהם בחיים?
בשביל זה את באה?". "כן" עניתי לו "כמו מלכה".

מה לעזאזל את עושה, חשבתי? יוצאת גדולה כמו מלכה כי אין הרבה
ברירה. איך? נאלתר את דרכנו. חיבקתי את אקסי היקר. נתתי לו
נשיקה על הלחי. אמרתי לו שאני מאוד מאושרת בשבילם והוא לא יודע
כמה אני שמחה. אח"כ הלכתי ורקדתי עם הכלה קצת וקפצנו ושמחנו
והגיעו בני הזוג שניסו לקפוץ ולרקוד (גברים לבנים פשוט לא
יכולים) וסידרתי חומר לאלבומים ולקסטת הוידאו שאי אפשר יהיה
לערוך החוצה כי ארגנתי כל מיני ריקודים גדולים שרק בחתונות
עושים אותם וזה מביך בכל מקום אחר. כמו מלכה. הם היו שמחים.
אני הייתי שמחה. מספיק שמחה בשביל להיזכר שזה עכשיו יום שני
ואני כרגיל מזדיינת בשעות האלה. וזה התאים כמו כפפה להזדיין
כאן ועכשיו ולא אכפת לי שאנשים מסביב יידעו אח"כ שבדיוק
הזדיינתי כי כרגע אני המלכה. בדקתי את מידת היצירתיות של
הבארמן, הורדתי איזה קוקטייל שהוא טען שהוא המציא, עשיתי סבב
מהיר של איפה אפשר להזדיין בשקט, זיהיתי חדר שומם ששם ישב קודם
הרבי עם הכתובה ועכשיו הוא ריק וגררתי לאתר את בן-הזוג בטענה
שראיתי שם קיפוד.

"אנשים עושים תוכניות ואלוהים צוחק" ציטט התאום הוירטואלי פתגם
עתיק באידיש יום אחר-כך. הלחץ מהריב בנסיעה, הלחץ מזה שהוא היה
צריך לתמרן אותי בין קרובים צמאי-דם, הלחץ מזה שהוא פחד שבכל
שניה שם משהו לא נעים יקרה איתי, הלחץ מזה שהעוגה של ליאוניד
לא תצא מספיק טוב, הלחץ מהעובדה שזאת חתונה ואני בלבן וקורנת
מאושר. אני לא יודעת מה לחץ עליו מכל אלה אבל פשוט לא בא לו.
"אתה לא רוצה להעמיד פנים שעכשיו יום שני ואנחנו בבית?" שאלתי
אותו. "דלית, פשוט לא בא לי עכשיו. את יודעת איך זה". רגעים
מביכים של שתיקה. אני מסדרת את השמלה ואומרת "טוב. בוא נגיד
להם שלום ונזוז. מיצינו את חובותינו כאן". אנחנו יוצאים החוצה
ושמים לב שכולם עומדים בכזאת התגודדות גדולה ויש חצי-שקט שקורה
כשאנשים משתדלים לא להרעיש. אני עוד לא מבינה מי נגד מי וחוטפת
את הזר בתוך הידיים.

הוא היה שחקן טוב וחיבק אותי והוציא אותי החוצה בלי שזה ייגרר
למעמד מביך. נפרדנו מהחתן והכלה ומליאוניד בסדרה של חיוכים
צבועים ונסענו בשתיקה הביתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"חוכמה לעשות
ולא לדבר."

הפילוסוף


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/8/02 1:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דלית ספיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה