נעמדת מול הקבר שלך, נעמדת ושותקת כי אין עם מי לדבר. את לא שם
באמת. לא נשאר הרבה ממך, כמה אצבעות, גם זה לא. טוב, אחרי
פיצוץ לא יכול להישאר הרבה, מקווה שלא כאב לך.

עומדת כאן מולך ושואלת את עצמי "למה הם באים לכאן? מה יש להם
לחפש?" יכולתי לומר לך את אותם הדברים גם ממקום אחר. כואב לי,
שתיקות לא עושות לי טוב ואולי כדאי שאחזור הביתה. למה את לא
יכולה לחזור איתי? כן, את לא צריכה להסביר, מבינה שזה בעייתי
להחזיר מתים לחיים.

אימא בטח הייתה משתגעת לראות אותך, היא ממילא כבר לא ממש בסדר
אחרי שעלית לאוטובוס. האמת היא שאף אחד לא בסדר, יהיה מגעיל
מצידי לספר שרק היא זו שעברה שינוי. לפעמים נדמה שאני יצאתי
הכי משוגעת מכולם.

לא יכולה להגיד מה בי השתנה, יכולה לספר שנשארו משקעים ומניחה
שלא תופתעי. השלמתי עם זה, שככה המצב יישאר. טוב, אז אני
משקרת, אז מה?! מותר לי. זה בסדר עדיין לחשוב שאולי תחזרי, את
לא יכולה להגיד שלא, לעזאזל! את לא יכולה להגיד כלום. את מתה.

תראי איך הפנים שלי כבר רטובות מדמעות, את מסכימה לי? עוד לא
יצא לי לבכות כאן מולך, התאפקתי כל כך הרבה שנים שלא תצטרכי
לראות אותי ככה. חשבתי שזה יעשה לך עצוב. אבל עכשיו, אחרי כל
הזמן הזה שעבר, בטח התרגלת לזה שאנשים מניחים לך פרחים,
מדליקים נר, מנשקים את האבן הזו וגם מספיקים לבכות.

כולם אומרים שזה בסדר לבכות. כולם אומרים שזה מותר, כדאי. כולם
אומרים שצריך להמשיך הלאה ושיהיה בסדר. הם אומרים הרבה דברים.
בכל זאת אני בוכה בלי שאבא או אימא ישמעו. אני יודעת שזה לא
בסדר להכאיב להם יותר.

את בכלל לא שומעת אותי, טוב שאני לא מדברת בקול, עוד יחשבו
שאני משוגעת, "עוד אחת.." הם יגידו במלמול במבט של רחמים
והבנה, הרי זה בסדר לאחת כמוני להשתגע. אם מישהו מת, מישהו
קרוב, מקבלים את האפשרות שזה יכול לקרות.

כשאני חושבת על זה, כשמישהו מת, הסביבה הופכת למאוד מבינה.
מוזר שאני מתחילה למצוא יתרונות למוות שלך. אולי בגלל שאני
משתדלת לנסות להשלים עם זה. להסתכל על חצי הכוס המלאה, כמו
שלימדו אותי.

החצי כוס המלאה, (חה! אחד גדול אם יורשה לי לצרף) אף אחד לא
מבין, שהכוס לא מלאה, אפילו לא חצי מלאה, תתפלאי לשמוע שהיא
אפילו לא ריקה. ואת שואלת את עצמך "נו איך זה יכול להיות?" זה
ממש פשוט. תראי, ניסיתי להסתכל בכוס היפה הזו, השתדלתי מאד,
אולי יהיו כאלה שיגידו שאני מוגבלת, אבל ככל שהסתכלתי עליה היא
הכעיסה אותי יותר. אז פשוט זרקתי אותה לכיוון הקיר והיא
התנפצה. היה נורא יפה לראות את שברי הזכוכית מפוזרים על
הריצפה, כדאי לך לנסות פעם אחת, אם יש כוסות בגן עדן. בקיצור,
אין כוס, אין יתרונות, אין חסרונות, אין מוות.

אני לא בטוחה שאת יכולה לראות אותי דרך הארון, האדמה והאבנים.
אני עדיין עומדת, בכובע צמר ומעיל שחור ארוך. קצת מעצבן, להיות
כאן בחורף. זה לא שאני לא אוהבת את החורף, להיפך, הרטיבות,
הקור, כוס השוקו החמה וכל שאר השטויות האלה פשוט ממכרים. מרגיז
שדווקא בחורף, בעונה שאני כל כך אוהבת, אני צריכה להיות עצובה.
אסור לי להיות עצובה, להיות מדוכאת ביום ההולדת שלי. מכעיס
שכמה ימים אחרי ששרו ונתנו לי מתנות יפות של יום הולדת, לקחו
לי אותך. לא הספקת לטעום מהרבה עוגות של יום ההולדת שלי. לא
הספקתי לחיות כל כך הרבה שנים, החיסרון בלהיות קטנה. חבל שאני
קטנה, חבל שאת לא תהיי עוד בימי ההולדת שלי, חבל שלך לא יהיו
עוד ימי הולדת.

לקחו אותך ממני, פשוט חטפו בלי לשאול! כל העצבים האלה שנשמרו
בתוכי הצליחו לשמר ולטפח איזה שד קטן כתום. הוא יודע לדבר, אם
את רוצה לשמוע, אם בא לך, רק תגידי. אה שכחתי, איזו מטומטמת
אני, את לא יכולה להגיד לי כלום. טוב, אז אם לא קיבלתי רשות
ממך אני לא אתן לקטנצ'יק הזה לפתוח את הפה, הוא עוד עלול שלא
לסתום ובגלל שלא יוצא לי לבקר אצלך בכלל, עדיף שאשמור את הזמן
לעצמי, בלבד. בכל זאת כדאי שאספר לך עליו קצת.

ובכן, כמו שכבר אמרתי, הוא שד והוא כתום, אין לו שם אבל אולי
אני אקרא לו ג'ק, סתם כי בא לי. הוא תמיד כועס, הוא תמיד חמוד,
הוא תמיד גדל, מיום ליום הוא תופח יותר, הו ג'ק, השם הזה פשוט
מתלבש עליו בצורה מדהימה! את לא חושבת?

הוא כועס בכל פעם שאימא מדברת כמו משוגעת, הוא כועס כשהפסנתר
בבית בקושי שמנגן, הוא כועס כשאני בוכה, הוא כועס בכל פעם שהוא
מבין שאולי יש סיכוי שלא תחזרי יותר אף פעם, הוא כועס שאני לא
יכולה להסביר לו למה.

הלחיים מתחילות לשרוף לי מהדמעות האלה, הטישו כמעט נגמר וזה
מציק ללכת עם חבילות של נייר בכיסים של המעיל, זה מצחיק.
הספקתי לספר לך כמה שאני כועסת, כמה שאני מסכנה ועוד שטויות.
עד שאני כבר באה אליך אני לא מסוגלת לדבר בצורה נורמאלית.

את אחותי, את חסרה לי, כל כך חסרה אין לך מושג כמה. לא איכפת
לי ששורף עמוק בפנים, בתוכי ולא איכפת לי שהלחיים שורפות
מהדמעות ואם זה מה שיחזיר אותך אלי אני מוכנה שיכאב לי תמיד.
אבל, למה שיחזירו אותך? אחרי הכול גם בלי שתחזרי אני נשרפת בכל
יום מחדש עם אותן הדמעות ואותו הכאב. קשה לי להבין שאת לא תהיי
איתי יותר, עדיף שלעולם לא אבין, אני עדיין מקווה שעוד תחזרי.

לא הספקתי להגיד לך, לפני שהלכת, שאני אוהבת אותך.
אז באתי לכאן, ליתר ביטחון,
כי אולי ממקום אחר לא תצליחי לשמוע.