היום ראיתי בטלווזיה שראש הממשלה נסע לאמריקה כדי לדבר שם עם
כולם על איך עושים שלום עם הערבים ובכלל. אמרו שם שכולם מקווים
שהוא באמת יצליח לעשות משהו כמו שצריך ושבאמת יוחלט כבר על מה
עושים עם הערבים כדי שיפסיקו להיות כל-כך עצבניים כמו שהם
לאחרונה. השדרן היה מאד נרגש כשהסביר שאם לא יצליחו השיחות,
עלול המצב בשטחים להחמיר מאד. שאלתי את אמא מה הכוונה בזה
שהמצב יחמיר והיא אמרה שיכול להיות שתהיה מלחמה קטנה עם הערבים
בשטחים.
בלילה חלמתי שהמון חיילים יורים עם הנשק שלהם כמו שראיתי ברמבו
אחד שהקרינו אתמול בטלווזיה, ואנשים נפגעים ומתים ובסוף קצת
עצוב לכולם.
בבוקר קמתי עם הרגשה רעה בגלל החלום הזה וכשאכלתי את הקורנפלקס
השתדלתי לשכוח מהכל, אבל היה לי קשה. אז נסעתי לבית-ספר
ונרגעתי קצת כשראיתי את כל החברים שלי. לא מזמן התחלתי את כיתה
ד' ועד עכשיו אני נהנה מכל רגע, אולי בגלל שעד עכשיו היה רק
חופש בגלל כל החגים. שיחקנו כדורגל עד שנשמע הצלצול של השיעור
הראשון שהיה שעור עם המחנכת שלנו. קוראים לה יונה אבל אנחנו
כבר המצאנו לה כינוי, "שמונה", בגלל שהיא קצת שמנה. יונה נכנסה
לכיתה והתיישבה עם כל המשקל שלה על קצה השולחן בתנוחה שהייתה
מאד אהובה עליה ובגללה ידענו שהיא הולכת לדבר הרבה. היא אמרה
שהיום נדבר קצת על המצב בארץ ועל זה שראש הממשלה באמריקה. היא
הסבירה קצת מה קורה ועל מה מדברים ולי זה נשמע שהיא לקחה את
הכל מהדברים שהשדרן אמר ערב לפניכן כי זה נשמע לי בדיוק אותו
הדבר, אבל לא אמרתי כלום כי לא רציתי להיות חצוף. אחר-כך היא
נתנה לנו לדבר על זה וכל אחד אמר מה הוא חושב. לחלק לא היה מה
להגיד בכלל אבל לי דווקא היה הרבה. אמרתי שנראה לי שהרמטכ"ל
שנראה נורא אמיץ בכל החדשות בעצם פוחד מאד שהשיחות לא יצליחו
באמריקה כי אז הוא יצטרך להלחם והוא עלול להיהרג. אמרתי שבטח
בלילה כשהוא בבית קשה לו להירדם מרוב פחד. הכיתה הסתכלה עלי
ואז כולם הסכימו איתי כי דיברתי נורא משכנע ומחאו לי כפיים על
הדברים המשכנעים. רק שירי לא מחאה כפיים וראיתי עליה שהיא קצת
נעלבה. כשנגמר השיעור ויצאנו להפסקה היא ניגשה אלי ולקחה אותי
הצידה כדי לדבר.
"אתה לא יודע שום דבר", צעקה.
הבטתי בה במבט שמרביתו הייתה שאין לי מושג על מה היא מדברת.
"הוא לא מפחד בכלל. הוא דווקא אמיץ נורא ומוכן לעשות הכל בשביל
הארץ שלנו. ויותר מכל בשבילי. מה שאני אגיד לו לעשות הוא
יעשה".
"ואיך את קשורה אליו בדיוק", שאלתי, כשאני מדגיש את הספק הרב
שניקר לי במוח.
"אני, במקרה לחלוטין, הבת שלו".
על זה לא יכלתי לענות בכלל. לא ידעתי שהבת של הרמטכ"ל הפחדן
מהטלווזיה לומדת איתי בכיתה. אם הייתי יודע קודם בטח הייתי
אומר לה משהו על זה מזמן אבל עכשיו נודע לי וזה דווקא משמח
אותי מאד, כי בטח אוכל לעשות משהו בשביל הארץ, כמו להגיד לה
להגיד לו מה לעשות. כמובן בתנאי שהיא אומרת את האמת.
"אני לא מאמין לך. את אומרת שכל מה שתגידי לו לעשות יקרה ? איך
תוכיחי את זה ?".
היא הביטה בי ואמרה שמחר תראה. היא כתבה משהו על פתק ואמרה לי
לפתוח את זה רק מחר בצהריים כי זה מה שהולך להיות מחר. לקחתי
את הפתק והתאפקתי לא לפתוח אותו עד שעבר יום.
ביום שאחרי יונה נכנסה לכיתה ואמרה שקרה דבר נורא. חיילי צה"ל
נכנסו לכפר ערבי והרגו עשרה אנשים, סתם ככה ברחוב, ולא ברור
לאף אחד מי נתן הוראה כזו מחרידה, ואוי ואבוי, מה שזה יעשה
לתהליך השלום. היו כאלה שטענו שהכל קרה כדי להגיב על הפיצוץ
בתחנה מרכזית שהיה שבוע שעבר אבל אני לא הייתי בטוח. שירי
הסתכלה עלי וחייכה כאילו ידעה את סוד הקיום של העולם. כשהגיעו
הצהריים פתחתי את הפתק שנתנה לי שירי יום קודם. על הפתק היה
רשום :
"עשרה ערבים ימותו מחר בבוקר - סתם ככה, כי בא לי".
אז היא צדקה. היא באמת הבת של הרמטכ"ל והוא עושה כל מה שהיא
רוצה ומחליטה. התחלתי לחשוב מה עוד היא עשתה ולמה היא אחראית
בפעולות צה"ל. בטח לכל הפשלות.
מה שקרה אחר-כך היה ברור. כולם נורא כעסו בגלל ההרג המיותר.
השיחות באמריקה פורקו מייד וכל מנהיג חזר למדינה שלו, או לכמעט
מדינה שלו, במקרה של הערבים. היו מהומות ענקיות ועוד אנשים
נפגעו. הוקמה וועדה מיוחדת שחקרה וחקרה ובעצם לא גילתה דבר.
ואצלי בכיתה שירי הסתובבה כמו טווס ולי נורא בא להוציא לה את
כל הנוצות בגלל מה שעשתה. אבל למרות שנורא כעסתי עליה לא
גיליתי לאף אחד שהיא האשמה הראשית, או יותר נכון אבא שלה שנותן
לילדות קטנות להחליט החלטות כאלה חשובות בשביל המדינה. בסוף לא
יכולתי להתאפק והחלטתי לעשות משהו.
עבר שבוע ושירי הגיעה באותו בוקר מלא שמש לכיתה, עם עיניים
אדומות, כמו אחרי בכי ענק.
כל הכיתה שאלה אותה מה קרה, והיא לא רצתה לגלות לאף אחד. ואז
יונה נכנסה לכיתה והתיישבה בקצה השולחן, נותנת מבט ארוך בשירי.
אז היא הסבירה שראש הממשלה החליט לפטר את הרמטכ"ל כי לדעתו הוא
האשם הראשי בכל מה שקרה ומעכשיו הסגן שלו הוא רמטכ"ל. ואז כולם
הבינו למה שירי עצובה. אחר-כך בהפסקה כולם ניגשו אליה וניחמו
אותה כדי שלא תבכה עוד, ורק אני לא ניגשתי אליה כי הייתי שמח
שהכל הסתדר על הצד הטוב ביותר, בדיוק כמו שרציתי.
כשהגיעו הצהריים ראיתי אותה הולכת הצידה ופותחת פתק, וידעתי
בדיוק מה כתוב בו, כי אני נתתי לה אותו ביום הקודם. היה כתוב
בו :
"מחר בבוקר אבא שלך יפוטר - סתם ככה, כי בא לי, וחוץ מזה, מגיע
לו".
ואז היא הסתכלה עלי, ועכשיו היא ידעה שלא שיקרתי לרגע כשאמרתי
שאני הבן של ראש הממשלה.