הוא לא מפספס אף ביקור, תמיד מגיע בזמן.
שומע בחדשות על עוד פיגוע, קורא בעיתון על עוד אחד שנפטר מהתקף
לב, עוד אחת שנרצחה על ידי בעלה, עוד מכונית שהתנגשה בעץ.
לא שוכח אף בית, נכנס בשקט בשקט, מתמקם בסלון, במטבח, בחדר
השינה. כמעט ולא מדבר. מקסימום מקונן על הז"ל, בוכה קצת.
יש לו עכשיו הרבה עבודה.
כל יום פיגוע אחד לפחות. לפעמים הרוג אחד, לפעמים שישה עשר.
בכבישים בממוצע בן אדם וחצי נהרגים כל יום. ויש גם את
המתאבדים, הנהרגים בקטטות, הנרצחים על רקע פלילי או משפחתי.
וגם את אלה שנהרגו כדי להגן על אחרים, כמו הלוחמים במדים
שנקטפים בקצב.
הוא לא שוכח אף אחד.
מבקר אמהות שלא הספיקו להגיד להתראות בפעם האחרונה, ילדים שלא
שמעו סיפור לפני השינה אחרון, ובני זוג, שלא אמרו שהם אוהבים,
בפעם האחרונה.
הוא מתגעגע לזמנים שביקר בעיקר משפחות של אנשים שנפטרו בשיבה
טובה בגיל שמונים פלוס. זה היה לו יותר קל.
עצוב לו, אבל הוא יודע שזה התפקיד שלו.
אחרי זמן מה, הוא עוזב, אבל משאיר קצת מעצמו, כי הוא יודע שכמה
שירצו יתקשו לשכוח אותו.
הוא גם תמיד יבוא לבקר ביום הזיכרון השנתי, ביום נפילתם, ביום
הולדתם, ביום חתונתם... יש מספיק.
הוא לא שוכח, לא מפספס. מתנהג למופת.
יש לו הרבה עבודה לאבל.