אתמול חלמתי חלום.
אני הולכת בבוקר יפה ובהיר ברחובות תל אביב,
אני אף פעם לא נמצאת בתל אביב, אני אפילו לא יודעת איך תל-
אביב ניראת, אבל שם הלכתי.
אני הולכת והולכת, מסתכלת סביב ואין פנים מוכרות, אנשים הולכים
לבד כל אחד בדרכו במסלולו ונראה שאני היחידה שאין לה לאן
ללכת.
חנויות ריקות ונקיות מציגות בחלון הראווה ממיטב הסחורה ונדמה
לרגע שאני עוברת באותה חנות שוב ושוב. ולפני יש תחנת אוטובוס,
לא זוכרת איזה קו, לא יודעת לאן היא מגיעה, עליתי והתיישבתי
בספסל השלישי מימין ליד החלון.
התחלנו לנסוע ועצרנו ברמזור הראשון וממולי בחלון פיצוץ, פיגוע.
ואנחנו ממשיכים לנסוע, לא עוצרים לעזור פשוט ממשיכים ולא כי
רציתי פשוט ככה הנהג החליט, הסתכלתי לכיוונו והוא איננו, אין
נהג יש רק הגה ואנחנו ממשיכים לנסוע.
נבהלתי וביקשתי לעצור אבל האוטובוס לא עצר הוא רק המשיך להאיץ
ולנסוע בדרך שלו. פתאום שמתי לב שאני היחידה על האוטובוס שנוסע
לשומקום, חיפשתי בתיק את הפלאפון שלי שמישהו יעיר אותי מהסיוט
הזה, אבל התיק היה ריק.
ואני צורחת ובועטת ומכה בחלונות שמישהו מבחוץ יסתכל אליי
ויעזור לי ואף אחד לא ראה, הם היו במסלולים שלהם מסתכלים
קדימה, כמהופנטים.
ופתאום האוטובוס נעצר, הדלת נפתחת כאילו רומז לי לצאת החוצה,
וכך באמת עשיתי רצתי החוצה, ואותה חנות מולי ואותם אנשים לא
מוכרים. המשכתי ללכת קדימה לקראת שום דבר, צועדת מספר צעדים
ופיצוץ מאחורי, המשכתי ללכת עם המבט קדימה לא העזתי להסתכל
ובסוף לא יכולתי, הבטתי אחורה ואש עולה מהאוטובוס שבו הייתי
שלושים שניות קודם לכן.
ואף אחד לא עוזר, כולם במסלולם, לאף אחד לא אכפת. הסטתי את
מבטי מהאוטובוס, הסתכלתי על המדרכה ואז מסביבי, ערב ירד, עננים
אפורים הסתירו ירח דק וחיוור. לא עבר הרבה זמן מאז יצאתי
לרחובות תל אביב וכבר היה חושך וכבר היה חורף, ואותה חנות
ממשיכה להיראות בכל מקום, ואותם פרצופים לא מוכרים ממשיכים
ללכת ישר, פרצוף למעלה.
ומולי שוב פיצוץ, פיגוע, ואין מגיב אני עוצרת אדם שהלך ברחוק
מנערת אותו מנסה להסב את תשומת ליבו וכלום, הוא איננו, ובעוד
אני מכה בזרועו הוא ממשיך ללכת, הלכתי אחריו, אולי בכל זאת?
עצרתי והוא המשיך ללכת באותו מסלול ישר.
המשכתי ללכת בעודי מסתכלת לכל הכיוונים והכל נראה לי כל כך
צפוי פתאום, ידעתי שהאישה עם העגלה תסתובב שוב לרחוב אחר,
רדפתי אחריה, אני מניחה שהיא ניראתה לי קצת אחרת, היא מיהרה
ונדמה היה לי שהיא בוכה הסתכלתי בעגלה שהיא דחפה, הייתה שם
שמיכה כחולה על ציפורים, ולא היה שם תינוק. שאלתי אותה מה קרה
והיא המשיכה ללכת, ממהרת, בוכה.
שוב עצרתי הסתכלתי סביבי ושוב המשכתי ללכת,
חזרתי אחורה והלכתי ישר קדימה, ומולי אש, פיגוע. הלכתי לעזור
ולראות מה קרה, ושוב איש לא  בא לעזור כולם הולכים קדימה.
המראות שהתגלו לי היו מעבר למה שיכולתי להתמודד, התחלתי להתרחק
ודמעות ממלאות את עיניי, ומולי תינוק קטן, שוכב, כל כך יפה
ושקט ובכל זאת ללא רוח חיים. התחלתי לרוץ ולהתרחק, הסתכלתי
למקום הפיגוע ואור בוהק מסנוור את עיניי מסרב להיגמר, וצפצוף
נשמע. ואני מתעוררת סוגרת את הוילון, מכבה את השעון.
הלכתי אל הטלוויזיה, הדלקתי אותה ובחדשות מודיעים לי על מותו
של בן דודי.