חורף. 1998.
קר. רטוב. יום הולדת לנעמה. גיל כרונולוגי- 14.

ישבנו בסלון אצל נעמה, עם עוגת יום הולדת. איל ונועה התחילו
להתווכח על משמעות עוגת היום הולדת בעולם המערבי... אני ישבתי
על השטיח ושתקתי. אמא של נעמה באה לאסוף את הצלחות.
אחרי שנתיים אמא של נעמה מתה. סרטן או משהו.

הלכנו להלוויה.
נעמה עמדה בצד והשתדלה להתחמק מדודות זקנות ומצעבנות שבכו לה
בפרצוף. אחרי זה היא לא נתנה לאף אחד להגיד לה את המילים "יהיה
בסדר". הבנו את זה אחרי שהיא שברה את האף של איל...
אבא של נעמה השתדל להיות רציני. זה נראה קצת מוזר אחרי שבבית
חולים רוב מה שהוא עשה היה לצחוק עם האחיות. בא איזה רב שהתעקש
לערוך את הלוויה למרות שלא הזמינו אותו. נעמה שנאה את עצמה.
היא לבשה מכנס שחור, שהיא נורא אהבה, וחולצה שחורה חגיגית
כזאת. היא לא הסכימה שהוא יקרע לה את החולצה, ואחרי שהיא איימה
עליו הוא ויתר. אחר כך הביאו את הגופה עטופה במין ניילון כזה,
כחול, וסלוטייפ. אותי זה די הגעיל... יומיים אחרי זה הלכנו שוב
ומצאנו שם איזה מליון תולעים...
נעמה התעקשה לזרוק חול על הקבר. אחר כך הם כיסו את זה באבנים
ופרחים. זה לא עזר הרבה...

שנה אחר כך נעמה התחילה לצלם.
היא צילמה בעיקר בבתי חולים וכאלה. היא קיבלה אישור מיוחד
מההנהלה. היא רצתה גם לצלם בבית משוגעים אבל לא נתנו לה. החברה
הכלבה של אבא שלה קנתה לה מצלמה משוכללת, גדולה כזאת... מסוג
המצלמות של ה-4000 שקל. מתנה מספר 214.
נעמה כבר לא היתה יותר מדי בבית. היא היתה נעולה בחדר שלה, או
שהיתה באה אלי. אבא שלה נשאר אטום.

ואז נפתחה תערוכה של הצילומים שלה בגלריה המקומית.
היו שם כל הצילומים מהבתי חולים. על כולם היה מודבק הראש של
אמא שלה. זאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם מירי.
חודש אחרי הפתיחה אבא שלה נזכר לבוא.
היא עמדה בפתח, עם הבגדים השחורים שלה, והקרחת, וברגע שהוא לא
שם לב היא יצאה. יותר לא ראינו אותה.
מישהו סיפר שהיא כל היום נעולה בחדר שלה, ובקושי אוכלת. אבא
שלה שכר איזה הודית שטטפל בה. הוא יכול להרשות לעצמו את זה.

מי זאת מירי?

מאה אלף תמונות יעידו.