ביום חמישי נפרדנו שוב, כל-כך הופתעתי מעוצם הפגיעה, מתחושת
שמיטת הקרקע תחת רגליי. כשהסתיימה השיחה פרצתי בבכי חסר
מעצורים, שתקף אותי בגלים חונקים ושובקים. לפתע כל העולם
הברור, שאי-הודאות היחידה היתה את, הפך לבלום, והמילים הברורות
והשמחות שיצאו מפיך יוצקו לעובדה מוגמרת.

מדהים מה השיחה הקטנה הזו עוללה לי. כשקמתי ביום שישי בבוקר,
הבטתי במראה וראיתי את עצמי בגיל 100 מביט בי חזרה, מקונן על
העבר המוחמץ, קמוט מנפתולי אכזבה ודמיון שווא.

תחושת המצוקה החלה להתעורר קצת לפני אמצע מאי... ישבתי בסדנת
כתיבה שהיתה באוויר הפתוח, ומישהו פלט "הי הנה עקרב" והעקרב
הופיע בשמיים, ורק הצבתות שלו נראו. ומצחיק לומר, וכרגיל לומר
- חשבתי עלייך. ורציתי להרים טלפון ולדבר איתך... במקום זה
שלחתי לך מייל. אבל, הסיבה שלא דיברתי איתך נבעה מאותו יום
שישי שהיינו ביחד, וביום שבת לא יכולתי להרדם, הלכתי הביתה
ונרדמתי ב 9 בבוקר. קיוויתי שתתקשרי שוב, אבל לא התקשרת. ביום
שני שלאחר מכן... אמרתי לעצמי שאני חייב להתקשר אלייך ולהגיד
לך שזה שהלכתי, לא היה בגללך. התקשרתי - את לא ענית. השארתי
הודעה ואמרתי שאהיה אצל אחותי ביומיים הקרובים ושאתקשר ביום
רביעי. משום מה חשבתי שתתקשרי אלי, אבל לא התקשרת. משהו בתוכי
אמר לי שאת לא רוצה שאני אתקשר, שטוב שזה כך, שאת צריכה למצוא
את החיים שלך. עוד דבר אמר לי שאני צריך להניח לך, שאם אני
אוהב אותך, אני צריך לתת לך ללכת. האהבה שלי, כך חשבתי, נעוצה
בכך שאתן לך ללכת.

הלילה בו התקשרתי מהרכבת... רציתי לראות אותך - וכמה שנאבקתי
ברצוני להניח לך, לא יכולתי. הקלילות שבקולך עזרה להרפות, לא
להתעקש, הרגשתי שאת מסופקת, ששיש לך את הדרך שלך, שאם אתעקש
אולי תסכימי, אבל לא בשבילך אלא בשבילי... וזה השיג אותי
אחורה. העננה האפורה שנמתחה מעל חיי אותתה לי שמשהו עומד
להסתיים. כשהתקשרת אלי בקשר לאחותך ודיברת, חשתי ששני אנשים
מדברים, האחד שרוצה לומר לי משהו, לשמור אותי קרוב. השני מפוכח
שרוצה להרגיש רק את החמימות שבי, את החיבוק שלי ולנתק מגע.
ושוב, הקלילות בה ניתקת את הטלפון, כאילו אין צורך לשמר כלום.
כאילו הכל ידוע מראש.

רציתי להתקשר אלייך השבוע, הייתי בכנס של עובדים חדשים וקיבלתי
פרח. החזקתי אותו חזק אלי וכשהגעתי הביתה, תליתי אותו בדלת. זה
היה ביום שלישי. אף פעם לא רציתי יותר מאותו יום שתגיעי ותשאלי
ממי הפרח, ואני רציתי לומר שהוא בשבילך.

מעולם התת-מודע שלי לא ניבא כל-כך טוב את הסוף. כשכתבתי את
הסיפור ששלחתי לך, ואת הסיפור שעוד לא שלחתי, ואת הסיפור שאני
כותב עכשיו. אם הייתי מבין אז  עד כמה התת-מודע שולט בהם... עד
כמה הם מדברים עלי. הסיפור "שירת הברבור" מייצג אולי אפילו את
המוות שלי.

הפרחים על הדלת נובלים, ואין מי שיראה אותם, ואין מי שיעריך
אותם. ביום חמישי, לא יכולתי להתאפק... רציתי לדעת איפה את...
וכאילו כבר ידעתי את התשובה, כי כל הגוף שלי זעק חמס.

תמיד האמנתי שגורלי יהיה קשור בגורלך... מאז שנפרדנו חשתי
בצורך עז לגונן עלייך, לעזור לך להגיע לחיים טובים יותר - לצאת
מהבית, לחיות ברשות עצמך... ניסיתי לתת לך עצות. אם לא להיות
איתך, אז להיות שם בשבילך. אולי בגלל כל הפעמים שנעלמתי כאשר
רבנו.

היום כשאני מביט לאחור, אני יודע שהיינו זוג ילדים אוהבים, אבל
לא בוגרים מספיק כדי לעזור אחד לשני, לתת חופש, לדעת לפתור
בעיות, לדבר על הקשיים, על הפחדים. פחדנו לפגוע אחד בשני,
פחדנו מהרגישות של אחד מהשני.. אני מצטער שמהפחד לפגוע, יצא
כעס איום שפגע.
אני מצטער שבמקום לדבר איתי, העדפת לשתוק או לרמוז לי רמיזות
שלא פרשתי כראוי - במקום לומר לי דברים בכנות.


קשה לי לדמיין את החיים בלעדייך, קשה לי לדמיין את האהבה
שבחייך, או אותך אחרת. חסר לי המגע שלך והחיוך שלך, והרוך שלך
והחמימות. חסר לי הצחוק שלך והטפשות הקונדסית שלך. חסרה לי
הסקרנות שלך והרצון שלך לדבר על כל מיני דברים משונים. את חסרה
לי. כל הזמן הזה קיוויתי שיום אחד תשכנעי אותי שאת באמת אוהבת
אותי... ושאת באמת רוצה בי בחזרה. כל הפעמים שניסינו לחזור,
צפיתי, פיללתי לזה שתגידי שאת רוצה אותי באמת. תשכנעי אותי
שאני חשוב לך. ושלא תסיתי את ראשך הצידה. אבל אבן השכול, הפחד
וזכרון העבר עשו את שלהם ועם הרצון לתקן, בה הפחד ממעגל חוזר.

הפחד הציף אותי כמו אותך... והזמן שלא היינו ביחד... אם היית
מאמינה שכל הפעמים שהיינו ביחד... החיבוקים שחיבקתי אותך נועדו
להשיב את הבטחון בך, לא רק לחיות את העבר, היית מאמינה לי?
שהריח המתוק שלך, הנשיקות האין סופיות אתך, ההצמדות לגבך היתה
יותר ממגע - כמו שורשים שחדרו בתוכי ובקעו אותי. אבל הפחד, הוי
הפחד. אני שונא את הפחד. להיפגע שוב ולפגוע שוב. לאמלל אותך.
אני לא מסוגל לאמלל אותך שוב. המפגשים האחרונים, הקצרים,
החטופים היו כמו קצפת נגועה ברעל של אובדן. אבל האופטימיות,
השלווה, האמונה בידיעה שאין אדם אחר בעולם שיגרום להרגיש כל-כך
מחובר, כמו תאומים סיימים, גרמה לי להאמין שבסוף יהיה בסדר,
שהאהבה בינינו תתממש ותנצח את החסרונות. האם זאת אשליה? האם
אני חי חיים שקריים? האם אני מכריח את עצמי לחשוב כך? האם אני
שבוי בקונספציה? אני לא יודע.

כואב לי לחשוב שביום הולדת הבא, לא תבואי בשש בבוקר, ולא תנשקי
אותי ולא תגידי לי מזל טוב.  כואב לי שביום הולדת הבא שלך לא
אוכל להפתיע אותך, לא אכין לך דבר מיוחד יותר, לא אראה אותך
מאושרת, מסמיקה ממבוכה, מחייכת ולא מאמינה.

אני רוצה להאמין במה שאמרת. ששנינו נהיה מאושרים והחיים החדשים
שלך, יהיו ללא דעות קדומות, ללא חששות. אני יודע שאמרת שבתור
זוג עברנו כל  גן-עדן או גיהנום אפשרי... אבל תמיד רציתי שנהיה
גם על האדמה.