אחרי שהוא הלך, נשארתי לשבת על מיטתי הגדולה, בוהה בקירות. היו
לי עדיין דמעות בעיניים. אני לא מאמינה שנשברתי כשהוא היה
לידי, אבל לא יכולתי לעשות שום דבר. הבטתי בעיניו הירוקות
והנוצצות, שנראו לי לרגע כמו פנסים מסנוורים ומהפנטים כאלה.
"אני לא אוהב אותך יותר", הוא אמר לי, וכבר הרגשתי איך הדמעות
חונקות אותי מבפנים. הרגשתי כאילו נפל עליי טיל. בעצם באמת נפל
עליי טיל, טיל של הלם. הייתי המומה כפי שמעולם לא הייתי המומה.
אני ואלעד היינו הזוג הכי אוהב בעולם, כולם חשבו ככה, היינו
חמש שנים ביחד, ופתאום ביום בהיר אחד הוא בא אליי ביציאה שהוא
לא אוהב אותי יותר! למה?????? אחרי כל כך הרבה שנים שסבלנו אחד
את השני?! ואני שואלת את עצמי מה גרם לו להגיד את זה?! אולי יש
לו מישהי אחרת...? לא יכולתי אפילו לחשוב על האפשרות הזאת.
הרגשתי איך הלב שלי לאט לאט מתנפץ לרסיסים, ואיך כל הרסיסים
עפים ומתרוצצים בגופי ולא נותנים לי מנוחה.
החלטתי להתקשר לאייל. אייל הוא החבר הכי טוב בעולם. ובתור
הידיד הכי טוב, ברגע שהוא שמע את ה"הלו" החנוק שלי הוא אמר
שהוא בא מייד. והוא אכן בא מייד.
סיפרתי לו שאלעד זרק אותי, ככה פתאום בלי שום סיבה מוצדקת,
הייתי כל כך בהלם שאפילו לא הספקתי לשאול אותו למה. אייל חיבק
אותי חזק ודמעותיי זלגו והרטיבו את כתפו.
את אייל הכרתי יום אחרי שאני ואלעד נעשינו חברים. הייתה שריפה
בבית הספר, זה היה בשעות הערב, כשבאתי ללמוד בספרייה, אצלנו
הספרייה פתוחה כל יום עד 19:00. לאייל היה קורס אנגלית. פתאום
הייתה הפסקת חשמל וגיצים עפו לכל עבר. מסתבר שהיה קצר חשמלי
וכך פרצה השריפה. הכל נתמלא עשן. דלת הספרייה הייתה סגורה,
סגרתי אותה כדי שאוכל ללמוד בשקט ואף אחד לא ידע שאני נמצאת שם
לבדי. התחלתי להילחץ נורא, לא ידעתי מה לעשות, ניסיתי לפתוח את
החלון כדי שיהיה לי קצת אוויר, אבל הוא לא נפתח. פתאום שמעתי
מישהו צועק, אז עניתי לו: "היי, אני כאן!!! שמישהו יציל אותי!
אני לכודה". חצי מהחדר כבר עלה באש, ואני כמעט נחנקתי ונשכבתי
על הרצפה. אייל, שבדק את כל החדרים בבית הספר כדי לראות אם יש
אנשים, שמע את צעקתי והשפריץ מים לכיווני, התפרץ פנימה ולקח
אותי בזרועותיו. אני לא זוכרת בדיוק מה קרה מאז, אני רק זוכרת
שהתעוררתי בבית חולים כשאייל יושב ליד מיטתי ומביט בי. לא
הבנתי מה קורה ואייל הסביר לי שאיבדתי את ההכרה והיה לי המון
עשן בריאות. שאלתי אותו אם הוא זה שהציל אותי, והוא ענה לי
בחיוב. הבאתי לו מספר הטלפון של אלעד ואמרתי לו להתקשר אליו
ולהגיד לו שאני בבית החולים. תוך זמן קצר אלעד הגיע וחיבק אותי
חזק. בזווית העין יכולתי לראות את אייל, הוא סימן לי שהוא הולך
הביתה.
כבר באותו היום השתחררתי הביתה מבית החולים. הייתי אז בת 15,
היום אני בת 20, חיילת שמשרתת באיזשהו בסיס נידח ושבורת לב.
לרגע שמחתי שיש לי את אייל, הרי מה הייתי עושה בלעדיו?! חברה
טובה אין לי, הוא החברה הכי טובה שלי. הסתכלתי אל תוך עיניו
החומות והאוהבות, אייל באמת אוהב אותי, חשבתי לעצמי.
כעבור שלושה ימים, כשחזרתי מהצבא, גיליתי מעטפה ירוקה על
השולחן שלי. על המעטפה היה כתוב: "נוגה היקרה". פתחתי אותה
בזהירות וגיליתי מכתב מושקע וצבעוני. אחותי הקטנה התפרצה
לחדרי, "הוא היה פה לפני רבע שעה", אמרה, "הוא אמר שאין לו זמן
לחכות עד שתחזרי". לאחר שהוצאתי את הנודניקית מחדרי התיישבתי
על המיטה והתחלתי לקרוא את המכתב:
נוגה שלי,
אני יודע שלא עבר הרבה זמן,
ושאת עדיין שבורת לב והכל...
אבל אני חושב שאני מסוגל לגרום לך לחייך ולהתגבר על אלעד.
אני מחכה לך בביתי, בואי מהר נוגה שלי!
שלך, איילי.
הסתקרנתי מאוד, מה כבר הוא מסוגל לעשות?, שאלתי את עצמי, מה
הוא מתכנן לי?
לא היה לי כוח להתקלח ולהחליף בגדים, באתי אליו עם המדים.  אני
יודעת שזה טיפשי, אבל נורא הסתקרנתי.
כשהגעתי לדירה שלו, צלצלתי בפעמון והוא פתח לי את הדלת, נכנסתי
פנימה וכל הבית היה מוצף בנרות ריחניים. ברקע התנגן השיר האהוב
עליי, "וואוו, איזה יופי", אמרתי לו בפליאה. הוא לא ענה, הוא
רק חייך את החיוך המוכר הזה שלו. הרגשתי נורא מוזר, הלב שלי
התחיל לפעום בחוזקה כשהוא התקרב אליי, שאפתי את ריח האפטר שייב
שלו לתוכי והרגשתי שאני נמשכת אליו כפי שלא נמשכתי אליו מעולם.
הוא הוביל אותי לחדר השינה, שגם הוא היה מוצף נרות. המיטה
הייתה מוצעת בסדין מסאטן שרק הוסיף לאווירה הארוטית. אני הייתי
עדיין עם המדים, ונראה היה שהוא חזה מראש את העובדה שאני לא
אבוא בלבוש מתאים. בצד המיטה גיליתי לפתע כותונת סקסית מסאטן,
בדיוק בצבע של הסדין. הוא הביט לעברי ולחש: "תתלבשי". נכנסתי
לחדר השני וכעבור כמה דקות כבר הייתי מוכנה. הוא לבש תחתוני
בוקסר צמודים והשכיב אותי על המיטה, הוא נשכב מעליי ולחש לי:
"אני אוהב אותך" ואז נישק אותי, השפתיים שלו היו כל כך רכות...
המשכנו להתנשק בלהט ולאט לאט הוא החל להפשיט אותי. הייתי מולו
עירומה כביום היוולדי. הייתי כל כך בעננים עד שלא שמתי לב
שאנחנו עושים אהבה...
הוא צדק, הוא כל כך צדק. הרגשתי איך אני שוכחת את אלעד ומתקדמת
לאט לאט אל עתיד טוב יותר, עתיד של אהבה. הרגשתי איך אני נועלת
את ארון העבר שלי וזורקת את המפתח לים.
לאחר חמש שנים של ידידות אמת, אני ואייל הרסנו, הרסנו את אותה
ידידות. אך במקום הידידות הייתה אהבה. במקום ידידות אמת, הייתה
אהבת אמת.
בבוקר, כשהתעוררתי, אייל לא היה לידי במיטה. הבטתי סביבי
וגיליתי אותו יושב על הספה ליד המיטה ומחייך אליי. לפתע נזכרתי
בסיטואציה מבית החולים, כשהתעוררתי וראיתי שהוא מביט בי.
הוא התקרב אליי ונתן לי נשיקה. "תודה", אמרתי לו. "תודה על מה
בדיוק?", הוא שאל, "תודה על זה שהיית שם בשבילי, תודה על זה
שגילית לי שאני בעצם אוהבת אותך". הוא לא ענה, הוא רק שתק
וחיבק אותי. ואני, אני חייכתי לעצמי וחשבתי, למה לקח לזה כל כך
הרבה זמן לקרות.