שלום... הייתי רוצה להגיד שאני שמחה לפגוש אתכם, אבל הנסיבות
שבהן אנחנו נפגשים הן לא ממש טובות... אתם מבינים, אני מתה.
כן, אני יודעת, זה מוזר. אבל בבקשה אל תרחמו עלי, אולי ככה זה
עדיף. אתם יודעים... אולי במוות שלי  אני אחסוך כאב לאחרים.

  טוב, אני אציג את עצמי קודם. אני לא בת-אנוש וגם לא
בעל-חיים משום סוג. אני רגש. אני הרגש שאתם בני האדם מכנים
אהבה. אני הייתי שייכת לבחור צעיר, רונן שמו. בטח אין לכם מושג
על מה אני מדברת, אז אני אנסה להסביר.

תראו, עמוק בתוך כל בנאדם, בתוך הנפש של כל אחד, חיים ביחד כל
הרגשות. שנאה, קנאה, אדישות, שמחה וכל השאר. בנינו הרגשות יש
אינטרקציה. אנחנו משוחחים , רבים וסולחים כמו רוב היצורים
החיים. אבל זה בדרך כלל לא עובד כל כך חלק. נסו לדמיין את
עצמכם חיים בדירה צפופה עם חדר אחד יחד עם עוד כמה אנשים שממש
שונים ממכם ושתמיד, אבל תמיד לא מסכימים איתכם... נשמע מתסכל
נכון? זה באמת ככה.

 אז על מה התווכחנו? כמו שאמרתי חייתי יחד עם שאר הרגשות בתוך
הנפש של רונן. אנחנו לא תמיד קבענו איך רונן יתנהג או מה יהיו
הפעולות שלו, יש לו גם מוח בשביל זה. תפקידנו העיקרי היה לקבוע
איך רונן ירגיש בכל רגע נתון, ולמעשה זה היה הנושא העיקרי
שהתווכחנו עליו.

  רונן היה בחור ממוצע למדי בגיל ההתבגרות. נחמד יחסית
ומתחשב, חכם ונאה. אבל הייתה לו אידיאולוגיה מוזרה: הוא שנא,
ממש שנא סטוצים. הוא האמין שזה ריקני וחסר כל משמעות וניסה
להתרחק מזה כמה שיותר. הוא האמין שהבסיס של כל מערכת יחסים היא
אהבה. אצל רוב בני האדם, האהבה היא הרגש החזק ביותר. רונן לא
היה שונה, ואני הייתי הרגש הדומיננטי אצלו, הוא פשוט היה צריך
להרגיש בי על מנת שיוכל להיות עם מישהי. פעם אחר פעם הוא ויתר
על בנות רק בגלל שלא היה לו רגש כלפיהן. ולמרות שהוא ידע שהוא
מפסיד משהו בחיים, משהו טבעי ונעים שרוב האנשים בגילו עוברים,
הוא האמין בכל ליבו שיום אחד הוא ימצא את האחת, את המושלמת, את
הנפש התאומה שלו, וביום הזה הוא יהיה הבנאדם המאושר בעולם וזה
יפצה אותו על כל הסטוצים ועל כל הקשרים חסרי הרגש שהוא ויתר
עליהם בעבר.

   אני הייתי מרוצה מהעסק, כי בעצם היותי אהבה, דעתי הייתה
זהה לזו של רונן. אבל שאר הרגשות לא היו ממש בעננים. קנאה לא
דיברה איתי בכלל כשראתה שכל החברים של רונן כבר היו עם כמה
בנות, תאווה נכנסה לברוך עקב חוסר הפעילות של רונן, תסכול...
תסכול היה מתוסכל. אפילו תקווה, שתמיד הניעה את רונן להמשיך
הלאה ושהסכימה איתי ברוב המקרים, התחילה להתייאש. ולאדישות,
לאדישות לא היה אכפת.

  וככה זה המשיך... רונן מתחמק מסטוצים, כולם עצבניים ורק אני
עם חיוך על הפנים. עד שיום אחד, היא הגיעה. אני לא האמנתי, אף
אחד מהרגשות לא האמין. היא הייתה מושלמת, פשוט מושלמת. קראו לה
יערה. בשניה שבה רונן והיא נפגשו היה ברור שמשהו יקרה, אפשר
היה לשמוע את הקליק. זה היה מדהים, מהיר, חזק. רונן לא הרגיש
כך מעולם. הוא חשב, לא, הוא ידע שיערה היא האחת, הנפש התאומה
שהוא תמיד חיפש. רונן היה בתחילתה של מערכת יחסים מדהימה
ופתאום לא רק אני, אלא כל הרגשות היו מאושרים. חוץ מאדישות.
לאדישות לא היה אכפת.

   עם הזמן הקשר של רונן ויערה הלך והתהדק. כלפי חוץ הם נראו
כזוג מהסרטים, הם היו הזוג המושלם שכולם קינאו בו. רונן היה
רומנטי ומתחשב, התייחס ליערה כמו אל מלכה. אבל יערה מצדה לא
התנהגה אליו כמו שציפינו וקיווינו. היא לא התעניינה ברונן, לא
התייחסה אליו כאל חבר, לקחה אותו כמובן מאליו. אבל רונן אהב
אותה. בגללי היא הייתה הדבר החשוב ביותר בחייו. אבל לא משנה
כמה רונן ניסה לגרום לה להראות איזשהו רגש כלפיו, לא משנה כמה
הוא היה מקסים, נחמד ואוהב, יערה המשיכה בשלה. אבל רונן נשאר
איתה. בכל זאת, הוא אהב אותה. וכמו שכולם יודעים, האהבה היא
הרגש החזק ביותר.

  רונן ויערה המשיכו במערכת היחסים החולנית שלהם. הבעיה הייתה
ששאר הרגשות התחילו להתקומם, ובצדק. עצבות התחילה לצבור כוח,
ייאוש ותסכול חברו כוחות ומחו על מצבו של רונן. לאט לאט כל
הרגשות השליליים התחילו לחבור יחד נגדי! אני, אהבה, הרגש החזק
ביותר מכולם נגד כמעט כל הרגשות בנפשו של רונן! למזלי היו לי
מספר בני ברית. שמחה, למרות שמצבה הנוכחי לא היה טוב, החליטה
להצטרף אלי וכמובן תקווה, שעליה תמיד אפשר היה לסמוך, חברה
איתי כוחות. כך כל רגש תפס לו צד במחלוקת. חוץ מאדישות.
לאדישות לא היה אכפת.
 
וככה הויכוחים בין הצדדים הפכו לקללות. הקללות הפכו למכות
ולבסוף הוחלט על הכרזת מלחמה. בזכות היותי רגש חזק כל כך
יכולתי לגבור על כל רגש בקרב פנים אל  פנים, אך כעת היה עלי
להתמודד מול קבוצת רגשות גדולה וזועמת שכל רצונה הוא להכניע
אותי ולהכריח אותי לגרום לרונן להיפרד מחברתו. בתחילה עוד
החזקתי מעמד, אך תוך מספר ימים כוחי וכוחן של בנות-בריתי החל
להיחלש. רונן החל להטיל ספק באהבתו אל יערה. הוא כבר התחיל
לחשוב על פרידה. לא יכולתי להניח לזה לקרות!

בשארית כוחי נלחמתי בעוז ובגבורה בשאר הרגשות, הורגת אותם אחד
אחרי השני. נעצתי סכין בגבה של עצבות, שיספתי את גרונו של
תסכול, חנקתי במו ידי את שנאה. ואז היה שקט... הבטתי מסביבי,
גופות של רגשות שוכבות על הרצפה, הייתי כולי לבד... לפתע
הסתובבתי לאחור לשמע קול בכי חרישי. זאת הייתה תקווה, בת בריתי
הנאמנה, עם סכין בידה ומבט של טירוף בעיניה. תקווה, שתמיד עמדה
לצידי גם בזמנים הקשים, עומדת מולי בוכה, מבקשת להרוג אותי.
ניסיתי בכל כוחי להרגיע אותה, באמת שניסיתי! הסברתי לה שכעת
כשכל שאר הרגשות מתים נוכל עתה  לחיות חיים מאושרים. שמעכשיו
שנאה וקנאה ותסכול לא יוכלו לעמוד בדרכנו לאושר אמיתי!  ואז
היא הסבירה לי... היא אמרה שעשינו טעות. שבמקום שאנחנו הרגשות
נעבוד ביחד לטובת רונן ונתאים את רגשותיו בהתאם למצבו בחיים
התנהגנו בטפשות ובאנוכיות. כל רגש חשב רק על עצמו וניסה למשוך
את הרגשתו של רונן לכיוונו. היא אמרה שבלי שאר הרגשות אין
לרונן סיכוי לחיות את חייו כמו שבני האדם באמת צריכים לחיות.
שעל מנת שאדם ירגיש שמחה עליו לדעת עצב, על מנת שהוא יאהב עליו
קודם לשנוא. הבנתי אותה, הבנתי את טעותי. כמה שהייתי טיפשה...
וכעת הכל אבוד... לא הייתה לי ברירה, החלטתי לסיים את הכל.
חיבקתי בחוזקה את תקווה, נזכרת בכל הרגעים היפים שחלקנו,
בזמנים של אושר שהעברנו ביחד, בתחילתו של הקשר עם יערה, ואז
חשבתי על מצבנו הנוכחי. נעצתי את סכיני בגבה. תקווה נפלה על
ברכיה, הביטה בי בהבנה, בהשלמה, ומתה.

   נשארתי רק אני, לבד בתוך נפשו של רונן, ובאותו רגע הוא
החליט להישאר עם יערה בכל מקרה, הוא החליט שבסיפור שלו האהבה
בסופו של דבר תנצח. אבל ידעתי שזה לא הדבר הנכון לעשות, שרונן
לא יהיה באמת מאושר איתה. ידעתי שלרונן כבר אין משמעות בחיים
עתה שרגשותיו מתים כולם, ושכל מה שנשאר זה לגאול את רונן
מייסוריו ולהשמיד סופית את נשמתו... בכל כוחי תקעתי את הסכין
עמוק בחזי וחיכיתי למותי המיוחל. בעודי עוזבת את עולם החיים
ראיתי בטשטוש דבר אשר מילא את כל גופי בעצב רב. טעיתי כשחשבתי
שאני הוא הרגש היחיד שנשאר בנשמתו של רונן. במרחק מה ממקום
שוכבי ישבה לה אדישות, מבלי להתייחס הרבה למה שקורה סביבה.
לרוע המזל אדישות הייתה הרגש היחיד שנשאר בגופו של רונן,
וגורלו נחתם. וברגע זה גם הבנתי. יערה באמת הייתה נפשו התאומה
של רונן. גם אצל יערה אדישות היא הרגש היחיד ששרד. הם באמת היו
מושלמים אחד לשניה, גורלו היה טבוע בגורלה. ועכשיו האדישות של
רונן היא זו שתשלוט בו למשך שארית חייו, אדישות הפכה להיות
הרגש החזק ביותר. ולאדישות, לאדישות לא היה אכפת.
וכך גם לרונן.