אתה יכול להסביר לי איך זה שגם מתי שאני מרגישה הכי נורא
שבעולם אתה יכול לגרום לזה שאני ארגיש עוד יותר נורא?
גם מתי שאני חושבת שאין דבר בעולם שיגרום לי להרגיש יותר
עצובה, יותר מגעילה, שאין דבר בעולם שיגרום לי להרגיש עוד יותר
לא נחוצה ולא אהובה תמיד אתה מפתיע אותי מחדש?
אתה יכול להסביר לי איך זה שתמיד! תמיד, תמיד, תמיד שאני
צריכה אותך, רוצה אותך, אתה אף פעם! אף פעם, אף פעם, אף פעם
לא שם בשבילי?
אתה יכול להסביר לי איך זה שעדיין לא נמאס לי ממך?
איך זה שעדיין ולמרות שאני יודעת שאני לא רוצה אותך, שאני לא
צריכה אותך, שאני לא מרגישה אליך שום רגש- אפילו לא הקטן
ביותר- אני עדיין ממשיכה לחשוב עליך כל יום, כל היום?
אתה יכול להסביר לי איך זה, ולמה זה, שאני רוצה כל כך להרגיש
את השפתיים שלך על השפתיים שלי?
איך זה שכל פעם שאני חושבת עליך יש לי חיוך נסתר בלב?
איך זה שאני עדיין ממשיכה לחשוב עליך למרות שאני  ממש לא רוצה,
למרות שאני לא צריכה, למרות שאני יודעת שאני התגברתי כבר?
אתה יכול להסביר לי למה לעזאזל אני יושבת פה וכותבת עליך למרות
שאני מרגישה חרא בגלל סיבות אחרות לגמרי?
אתה יכול להסביר לי משהו אחד מכל הדברים ששאלתי?
אתה יכול לעמוד מולי ולהסביר לי למה אתה עשית לי את זה? למה
גרמת לי לחשוב עליך כל כך הרבה?
למה גרמת לי לאהוב אותך יותר ממה שאני צריכה?
למה אמרת לי את הדברים שאמרת לי למרות שלא התכוונת לאף מילה?
אף פעם לא אמרו לך שעדיף לא להגיד כלום מאשר להגיד משהו שאתה
לא מתכוון אליו?
זה פוגע, זה פוגע שאתה אומר שאתה אוהב למרות שאתה לא.
זה פוגע שאתה אומר שאתה מצטער למרות שאתה לא.
זה פוגע שאתה אומר כמה אתה מתגעגע וכמה אתה רוצה... למרות
שאתה, לא.
אבל זה הכי פוגע, הכי, הכי, הכי פוגע, שאחריי שאתה אומר את
כל הדברים שאתה לא מתכוון אליהם אתה שוכח...
ואחריי שאתה שוכח, ואחריי שכבר זהו, נגמר... נמאס לי מלחכות
להודעה או לצלצול, נמאס לי ממך, אתה נזכר בי... אתה נזכר שיש
מישהי שאמרת לה דברים, שיש מישהי שנרפאה ממך. במקום לתת לה
להיות (LET ME BE...) לתת לה לחיות, לחיות את החיים שלה,
בלעדייך, בלי הכאב לב והדמעות שהיא הוציאה עלייך כל כך הרבה,
אתה מתקשר וגורם לה להיזכר, וגורם לה להצטער, ואז אומר, ושוכח,
ונזכר...

אתה יכול להסביר לי?