אני יושב בכיתה, ולא מפסיק לחשוב עליה, כמו פעם. רק שהסיבות
השתנו, והפעם זה לא הבגרויות... זה התואר. כשפתחתי אתמול את
תיבת הדואר חיכתה לי הזמנה. הזמנה לחתונה שלה. בחיים לא האמנתי
שנפרד, בחיים לא האמנתי שהיא תתחתן. אני לא יודע מה אני מרגיש.
היא הבחורה הראשונה שהתאהבתי בה, והתאהבתי בה הכי חזק שאפשר.
הייתי אז בן 17, הלכנו לחגוג את היומולדת שלי בסנוקר, סתם
בירות וחבר'ה. ושם ראיתי אותה. היא נראתה אלה, בשבילי לא יכלה
להיות אחת יותר מושלמת ממנה. היא לבשה ג'ינס שנח עליה בצורה כל
כך נוחה. כל אישה אחרת שהייתה לובשת אותו כל כך נמוך, וכל כך
צמוד לא הייתה מסוגלת לזוז בו יותר ממילימטר לדקה. אבל זה היה
לה נוח. כאילו היא נולדה בתוכו. החולצה שלה, נראה שחוקה
וזרוקה, אבל איכשהו הכל הסתדר אצלה. בצורה הכי שונה וחדשה
שראיתי. נדלקתי. שמתי לב שכולם שם מכירים אותה. היא לא הביטה
לכיווני יותר מפעמיים. הראשונה לראות מי נכנס, והשניה כשצחקה,
כי בטעות  פגעתי במישהו על המקל.... היינו שולחן ליד שולחן.
באותו ערב הייתי כה לא מודע למתרחש סביבי, חוץ ממנה. זה היה
מדהים. אני לא אשכח את מה שלידור אמר לי כשראה אותי בוהה בחלל
שבו עמדה...
-" מה נסגר איתך?"
-" מה נסגר איתי?"
-" תעשה לי טובה ותגיד לי שלא שמת עין על קרן?"
-" למה לא?"
-" למה? כי היא שטן. חוץ מזה היא לא יוצאת עם בחורים מתחת לגיל
19, אז אין לי פה מצב איתה... היא סתם תעשה ממך צחוק."
-" אנחנו נראה."
-" אני מזהיר אותך.... שלא תגיד שלא אמרתי לך!"
והוא הזהיר... לא הבנתי מה כל כך רע בה.. קרן, קרן אור מדהימה
שלי.
באותו ערב, לא הצלחתי לדבר איתה, אני חושב שלא האמנתי שאני
אראה אותה שוב. אי פעם. המוזר הוא... שלאחר חודש התמזל מזלי
לראות אותה שוב. ידעתי שאם אני לא אעשה משהו באותו ערב, אני לא
אעשה אף פעם. זה היה במועדון והיא הייתה מוקפת. רוקדת, צוחקת,
מחייכת.. ואני ישבתי והסתכלתי עליה זזה. הגוף שלה מתנועע לפי
קצב הבאסים. כמו דפיקות לב, מואצות. לפני ששמתי לב, איבדתי
אותה. היא נעלמה. בדיכאון טוטאלי ניגשתי אל הבר, לקנות מים
ולצנן את עצמי כששם היא הייתה. שותה איזה משקה טרופי ולאחריו
צועקת לכל הסובבים:
-" האפי- אאור! יאללה הקפצת טקילות!!!!!"  כולם הסתדרו שם
בשורה, והופ- אחד אחרי השני הקפיצו את הטקליות. והיא מנצחת
עליהם. יחד. עושה שמח.
היא ניגשה אליי. עם טקילה ביד והגישה לי אותה.
-" אתה לא הקפצת!"
-" אני לא מרבה לשתות.."
-" תמיד יש יוצא דופן."
-" כמוך.."
-" מה? לא שמעתי!"
-" כלום!"
-" יאללה, פה גדול!!!!"
הקפצתי... באמת. מרוב הרעש כמעט שלא שמעתי מילה ממה שהיא אמרה
לי. אני חושבת שהיא הייתה שם בתשלום. כדי לעשות מצב רוח, מעין
צוות הוואי של אדם אחד. לימים גיליתי שזה החיים שלה. בסוף הערב
אחד החברים שלי דחף אותי לדבר איתה.
-" שלום לך, שוב."
-" אתה עם הטקילה לא?"
-" כן, אה... תגידי, יש מצב... אה... שאולי-" היא קטעה את
דבריי, צועקת לאוזני
-" אתה יכול לחכות עוד חצי שעה בכניסה? נלך לנאפיס, לבוקר."
-" את בטוחה?"
-" כן, לא בא לי היום לבד. טוב?"
-" טוב."
היא נראתה הכי סקסית שיש, חברים שלי דחפו לי קונדומים לכיסים
כשהם שמעו שאני הולך איתה ל"בוקר". אחרי שעה של ציפייה, כן כן,
היא איחרה בחצי שעה. אבל זה לא הפריע לי כל כך.  היא נעמדה
בפתח המועדון עם המבט הכי תמים שיש. חייכתי.
-" הולכים?"
-" הולכים. אבל.. איפה זה נאפיס? אני לא מהאזור פשוט.."
-" פה ליד, 2 רחובות."
הלכנו אל האופנוע שלי..
-" שימי קסדה ונזוז."
-" זה שלך?"
-" כן. תכירי, ג'ט - ג'ט זו הבחורה שנוסעת איתנו היום."
-" סליחה, לא הכרתי את עצמי, אני קרן. נעים להכיר ג'ט, ומי
הבעלים?"
-" נעים להכיר, עומר."
-" שם מקסים, זזנו?"
היא שמה קסדה, העיניים שלה זהרו... היא התיישבה מאחורי, כרכה
את זרועותיה לפני ואמרה לי לנסוע ישר, ברמזורים ימינה וזה יהיה
ישר מולנו.
נסענו פחות מדקה, והגענו. זה היה קיץ  וזה היה ערב חלומי.
נכנסנו לנאפיס ועברנו את כל התור. כי יש לה שולחן שמור תמיד.
התחלנו לדבר. היא אולי הייתה יפייפיה, אבל האופי שלה... היה
יותר מהכל. דיברנו עד הצהריים, כבר מחוץ לנאפיס. והייתי מאוהב.
הקפצתי אותה הבייתה , וכשבאנו להיפרד, השעה הייתה כבר שתיים
וחצי בצהריים. ליוויתי אותה עד הבית. היא עמדה להיכנס, וידעתי
שאת הטלפון שלה אני לא אקבל. אבל אז היא הסתובבה.
-" אתה לא תבקש את הטלפון שלי?"
-" אם אני אבקש, את תתני לי אותו?"
-" תבקש ותגלה."
לא הספקתי להוציא מילה והיא שלפה את הסלולרי שלי מהכיס האחורי
של הג'ינס ורשמה את המספר ב"חברים קרובים" והביטה בי.
-" לא היית צריך לבקש. רק תתקשר, אתה חמוד."
אני כמעט בטוח שהסמקתי כמו תינוק. כמו ילד בכיתה א' שבטעות נפל
לו המכנס. בערתי הפנים.
-" זה יהיה יותר מדיי גם לבקש פרידה כמו שצריך?"
-" נשיקה?"
-" זו גם אופציה."
-" הייתי מנשקת אותך, אם לא הייתי מסריחה מאלכוהול."
-" תירוצים."
-" אולי, ואולי לא."
קיבלתי את המספר שלה, והייתי הכי מאושר שבעולם. הגעתי לבית
בסביבות 4 או 5. אחרי הרבה פקקים וסיבובים עם האופנוע שלי. זו
הייתה התחלה של הסוף. סוף השפיות שלי.
בלילה צלצלו אליי כל החבר'ה שלי. לבדוק אם קיבלתי, לפי המילון
שלהם זה- "תגיד, פתחת אותה או לא?" ואמרתי להם את מה שכל בחור
היה אומר במצבי.
-" אני לא חושב שזה עניינכם. אבל לא קרה כלום... אני מאוהב."
הם עזבו אותי. נתנו לי לחלום בהקיץ.
לאחר יומיים אזרתי אומץ והתקשרתי אליה.
-" שלום, קרן?"
-" כן?"
-" היי, זה עומר מהמסיבה... זוכרת?
-" כן, קשה לשכוח."
-" מה נשמע?"
-" לא משהו... נפרדתי מהחבר שלי היום."
-" היה לך חבר ונתת לי את הטלפון?"
-" כן, יומיים לפני, הוא בגד בי... אני לא ממש כועסת עליו, אבל
הוא היה אידיוט רציני בחודשיים האחרונים."
-" בגלל זה דיברת איתי?"
-" לא, דיברתי איתך כי היה בא לי, וכי אתה נראה מתוק."
היא כל כך לא הכירה אותי...
-" אז מה עכשיו?"
-" כבר יש לו חברה חדשה, אל תדאג."
-" ומה איתך?"
-" אני? יש לי את עצמי."
-" זה מספיק לך?"
-" בינתיים כן."
-" ואת מחפשת מישהו?" {תליתי תקוות בתשובה שלה, שאכן אכזבה}
-" לא כרגע, אני לוקחת מנוחה מגברים."
שתקתי. אמרתי לה אח"כ שנדבר מאוחר יותר. אני חושב שהיא ידעה,
מלכתחילה.
לא דיברנו עד ליום שישי. היא התקשרה אליי.
-" היי, מה נשמע?"
-" הכל טוב מה איתך?"
-" איתי הכל בסדר, אתה עסוק הערב?"
-" לא ממש למה?"
-" בא לך לבוא איתי לטיילת בת"א, סתם לדבר?"
-"נשמע טוב, מתי את רוצה?"
-" 11 ליד האופרה, קבענו?"
-"קבענו."
לא ידעתי מה ללבוש. איזה בושם להתיז ואם לקחת איתי טיק טק או
לא. בסוף לבשתי את הג'ינס הכי יקר שמצאתי בארון, גופיה עם
דרקון ואת הdark blue  של אחי וזזתי למקום. היא עמדה שם. נראת
כמו איזה כלב עצוב. המבט שלה משוטט, מחפש אותי. ניגשתי אליה
מאחור, וכיסיתי את עיניה בידי.
-" נחשי מי?"
-" לנסות או לומר?"
-" לומר."
-" עומר."
הורדתי את הידיים שלי, היא הסתובבה וחיבקה אותי. זה היה חיבוק
שגרם לי לכל כך הרבה תחושות. רציתי להרגיש אותה, לגעת בה,
לחקור אותה ולטעום אותה. יותר מהכל רציתי שהיא תרגיש אותו דבר.

סיפרתי לה הכל, ובאותו ערב היא חשפה את כל הסודות שלי. סיפרתי
לה על בנות שנפגעו ממני, על הבעיות שלי, והיא הקשיבה לכל. לרגע
אפשר היה לחשוב שאני כל כך מעניין. לפניה, יצאתי עם הרבה בנות
אני מודה שאל רובן הייתי חתיכת אידיוט. אבל היא הייתה שונה,
היא הסתכלה אל הים והחלה לבכות. הדמעות המתוקות-מלוחות שלה. לא
שאלתי מה קרה, נשקתי לה, על הלחי, הדמעה. טעם מיוחד.
היא אמרה לי שבחיים היא לא תוכל לאהוב כמו שהיא האהבה, ונפגעה.
ושוב אהבה ושוב נפגעה. התנשקנו. בלי ששמתי לב כבר היינו בדרך
אליי. שכבנו באותו הלילה. זו הייתה הפעם הראשונה שלה. מאז
הייתה לי חברה. אצלנו, הכל היה עם בעיות תמיד. אבל אהבתי אותה,
והיא אותי. זה היה נפלא. את השנה שלנו חגגנו בשבוע באילת. רק
אני והיא, וזה גם היה השבוע האחרון שראיתי אותה. אני לא זוכר
ממש על מה רבנו אבל אמרתי לה שאני כבר אל בטוח בכלום. ושחסר לי
משהו בקשר הזה. עד היום אני מדחיק את השבוע הזה מהזיכרון שלי.
אני זוכר שהיא בכתה, והלכה. חיפשתי אותה בכל מקום ד שמצאתי
אותה, מתנשקת עם בחור אחר.
נשבר לי הלב באותו רגע. מיליוני חתיכות מנופצות וצורבות,
רסיסים של רגש שעכשיו היה חזק יותר ממה שהיה לפני. אבל היא כבר
מצאה בחור אחר. התמוטטתי שם. והיא לא שמה לב. אספתי את עצמי
למלון וחיכיתי שתבוא. חיכיתי 6 שעות עד שנרדמתי, כשקמתי רק
מצאתי מכתב ממנה. שהיא אוהבת אותי. אבל היא לא מסוגלת להיות
בקשר שלאחד הצדדים קשה עם הקשר. מכתב ארוך, עם הרבה נקודות, עם
חתימה שלה. ועם הקדשה.
"לראשון שאהבתי, שידעתי, ולבסוף, שאכזבתי."  
היה לי קשה עם זה. אבל אחרי שנה התגברתי. לא האמנתי שהיא
תתחתן. הבעיה שלה, שהיא אוהבת לאהוב. לא אוהבת באמת. ואותה
אהבתי באמת. היא זכרה אותי, אחרי 6 שנים היא בטח נראת שונה. גם
אני השתנתי. קרן בחיים שלה לא הייתה ממוסדת. היא לא מסוגלת
להיות כל החיים שלה עם בחור אחד. מי כמוני יודע. אני לא סיפרתי
כל כך הרבה על הבגידה, כי... זה לא הכי יטיב עמי. אני מסוגל
לבכות על הנייר.  הקטע הוא שאני מאמין שהיא אהבה אותי, אני
בטוח.
למה היא הזמינה אותי לחתונה שלה???

                                                       
                 

קרן מאמינה בגורל, לכן כשהיא נפגעת, היא יודעת שזה למען מטרה
עליונה יותר.
באותו יום התקשרתי אליה, כשדיברנו היא לא ידעה מה לומר לי. היא
ביקשה לראות אותי עוד השבוע. לומר הכל בפעם האחרונה. אני עדיין
לא יודע למה הסכמתי. אבל נפגשנו.
זה היה היום הכי קשה בחיים שלה. היא שמעה הכל. כל מה שפגע בי,
כל מה שהיה נוראי איתה. כל מה שבכיתי. אבל היא לא הלכה. היא
עמדה מולי מאובנת. ואמרה לי שהיא לא אוהבת אותו.
-" עכשיו תורי.
אני מצטערת על זה שבגדתי בך, ואני מצטערת על זה שניתקתי אותך.
לא הייתה לי שום זכות לעשות מה שעשיתי. אבל עשיתי. לא רבתי
איתו. אף פעם. אבל הוא גם לא מתעניין בי. לא מפריע לו, והוא לא
נפגע. שלחתי לך את ההזמנה, כי ידעתי שלך כן אכפת. ושאתה באמת
יודע לאהוב מישהי. אני לא אוהבת אותו."
אני דממתי. ברגע זה הבנתי מה היא יכולה לעשות כדי לגרום לי
להרגיש נורא. מס' 2 , פרס תנחומים.
-" ומה את רוצה ממני?"
-" אני רוצה שתאהב אותי שוב, אני רוצה אותך."
היא כבר לא הייתה עם אותו מבט תמים. היא הייתה עם מבט פגוע.
אבל לא יכלתי להרשות לעצמי לחזור לזה שוב, לא.
-" יש לי גם חיים. את לא יכולה לבוא אליי ולברוח מהכל. לצפות
שאני אהיה שם. בחיים, בקשר שלנו את לא התאמצת. גם לא עכשיו. זה
היה אני המאוהב, ואת. ניתחתי את זה מליון ואחד פעמים.
למה אני?"
-" אתה היחיד שהצלחתי לאהוב, אני אלך עכשיו. אולי כל זה לא היה
במקום."
היא קמה והלכה.
לא הלכתי לחתונה שלה, אבל הבנתי מאחד המכרים, שכן הלך, שהיא
אמרה לו לא. שהיא לא מסוגלת. וברחה. כמה ימים שאיש לא ראה
אותה.
אם אני אומר שאני לא דאגתי אני אשקר.מתתי מדאגה. נזכרתי בה.
נשמתי אותה בכל שניה, בפעם הראשונה שסלחתי לה. סלחתי לה על כל
מה שהיא עשתה. ויצאתי לחפש אותה, הפעם לא לתת לה לחמוק ממני.
אותו שבוע שחיפשתי אותה, היה השבוע שהכרתי את ארץ ישראל לאורכה
ולרוחבה! ממטולה ועד אילת. שם מצאתי אותה, על החוף באילת.
שאנטי כזו. יושבת על החוף ומחכה למשהו, למישהו.
היא ידעה שאני שם.
-" אתה סולח לי?"
-" איך ידעת?" {היא אפילו לא הסתובבה....}
-" כי בחיים לא הפסתי לאהוב אותך."
ועכשיו היא הסתובבה, הרימה את מכנסי השרוואל שלה ושם היא
הייתה, אישה בלהבות, מסביבה נחש. זה הקעקוע שלה, שהכנתי לה.
-" עשיתי אותו אז, אחרי שהלכתי."
-" אני הצלחתי לסלוח לך רק לפני כמה ימים."
-" אני מבינה אותך."
-" את מאמינה בהזדמנות שניה?"
היא שתקה. ופחדתי שתסרב לי. לשניה עולמי קרס בשנית.
היא הביטה לי בעיניים. לרגע מושלם אחד, ידעתי שזו אהבה.
שאנחנו אוהבים.

התפאורה לא יכלה להיות יותר יפה, וגם היא לא.
עכשיו אני יודע מה זו הזדמנות שניה.
זה לוקח ממך את התמימות, אבל מחדיר בך הרבה אמונה.
אני מאמין שזה היה אמיתי, ושזה עדיין -בכל יום בחיי אמיתי.
היא רק עכשיו מונה, לקשר כמו שאני הייתי מוכן אליו, רק עכשיו
היא באמת יודעת מה זו אהבה.

                                                           
                     בפעם השניה.