"סליחה, כאן זה התור לאהבה? מי אחרון?"
הגברת מאחורי הדלפק לא הייתה אדיבה במיוחד. היא העיפה לעברי את
הטפסים ואמרה לי "תמלאי. אח"כ תחזירי ואני אכניס אותך
לרשימה".
התיישבתי ליד בחור צעיר אחד, נראה די נחמד. גבוה כזה, קצת
גמלוני, עם שיער קופצני וקצת לכלוך על הלחי הימנית. מילאתי את
כל הפרטים הבנאליים והמשעממים- שם, גיל, התאהבות אחרונה, נשיקה
ראשונה... כששאלו אם אי פעם אהבתי באמת, עניתי שלא, למרות שלא
הייתי בטוחה. אומרים, שכשזו אהבה- יודעים בודאות. אז הנחתי
ש"לא" היא התשובה המתאימה כאן. שאלו על צבע אהוב, מאכל אהוב...
שאלתי את ההוא שישב לידי אם חייבים לרשום רק אחד. אני הרי אף
פעם לא הייתי טובה בדברים האלו. אהבתי מבחר. הוא הסתכל עליי
בצורה מוזרה וענה "את לא יודעת את הכללים? ברור שצריך לכתוב רק
מאכל אהוב אחד.. מה חשבת?" לא ידעתי מה לענות לו. גם לא ידעתי
מה לבחור- היו כמה מאכלים שאהבתי באותה מידה. בסוף כתבתי
"עגבניות". אני נורא אוהבת עגבניות, הן נורא טעימות- וגם לא
משמינות. המצחיק הוא- הבנתי את זה רק אח"כ- שעגבניות נחשבות
ל'פרי האהבה', וזה גם פירוש שמן באיטלקית. עכשו שאני חושבת על
זה, אולי החבר'ה שם במשרד חשבו שרק ניסיתי לעשות רושם, שיחשבו
שאני איזו בחורה אידיאלית- אוכלת רק סלט וגם אוהבת את "פרי
העגבים". באמת שלא ניסיתי לעשות רושם כזה.
סיימתי למלא את הטופס. הסתכלתי סביבי, ישבו שם די הרבה אנשים.
חלקם רגילים, אחרים משכו את תשומת ליבי בצורת לבושם, או
התנהגותם. היו שם אנשים שפעם נהגתי להגדיר ככאלו שאינם "יצורים
מיניים"- אותם אנשים שמעולם לא יכולתי לדמיין כאוהבים, נאהבים,
מאהבים. ישבו שם אנשים מכל הסוגים- אם אכן אפשר לסווג אנשים.
קמתי להחזיר את הטופס לפקידה. הרגל שוב כאבה לי, והיה לי קשה
ליישר אותה. במוח שלי צלצל איזה משפט נדוש, משהו על זה שקודם
כל, אדם צריך לאהוב את עצמו. הגשתי את הטופס המלא לפקידה, והיא
אמרה לי "תחתמי כאן" והושיטה לי עט. לא הייתי צריכה את העט
שהיא נתנה לי, היה לי עט משלי- אבל לקחתי אותו בכל זאת, כדי לא
להעליב אותה או משהו כזה. חתמתי, ושאלתי אותה "מה עכשו?"
היא אמרה לי ללכת הביתה, ולהתקשר עוד 3 ימים. חישבתי לעצמי מהר
בראש וגיליתי שזה יוצא ה- 14 בחודש, שלמרות הכל נשאר עדיין
תאריך די משמעותי עבורי.
יצאתי מהחדרון האפלולי. בחוץ הייתה שמש די חזקה- ולי, כרגיל,
לא היו משקפי שמש. אני בטוחה שכשאני אהיה גדולה יהיו לי קמטים
מסביב לעיניים, שכיום נחשבות לנכס הכי יפה שלי. קיויתי שיעבור
מישהו שאני מכירה וייתן לי טרמפ, אבל זה לא קרה אז הלכתי לתחנת
האוטובוס וישבתי שם על הספסל, הכי קרוב לקצה, כדי לא להידחק
בין 2 אנשים אחרים, אם מישהו יגיע לתחנה.
וכרגיל ציפיתי לאיזה צירוף מקרים גורלי, פגישה מקרית שכזו עם
אותו אחד שאני רוצה לראות ואף פעם זה לא קורה. בתמימותי חשבתי
שאולי יסדרו לי משהו במשרד, אבל הם בטח עוד לא הכניסו את הטופס
שלי למאגר הנתונים שלהם.
כבר מזמן הבנתי שאי אפשר לסמוך על המקרה- אם בממוצע אני נמצאת
ליד הבית שלו 3 פעמים בשבוע, והוא אחרי הכל גר שם, ובכל זאת
אני לא פוגשת אותו, ברור שיש כאן משהו שסותר את ההסתברות
הבסיסית. וזה חבל, כי דווקא כשלמדנו הסתברות בבי"ס הייתי טובה
בזה. כנראה שזה נכון, באמת לא לומדים בבי"ס דברים שיועילו לנו
אח"כ בחיים..
אח"כ, כשהגיע האוטובוס, חשבתי לעצמי שאולי הייתי צריכה לרשום
את הגיל המדוייק שלי, כולל חודשים ושבועות וכל זה, ולא רק את
המספר שמציין שנה. אחרי הכל, עוד מעט יש לי כבר יומולדת חצי...
אולי מילאתי את זה לא מדוייק, וזה יבלבל אותם או שהם סתם יחשבו
שאני מזלזלת ולא יתחשבו בטופס שלי?
הגעתי הביתה די מותשת. זה היה יום חם, וכמובן- המזגן באוטובוס
היה מקולקל. הדלקתי את הרדיו, ובדיוק היה שם שיר שמאוד לא
אהבתי. אני בטוחה שזה מעיד על חוסר מזל למשך היום כולו.. אותו
חוסר מזל תמידי שהורס לי כל הזדמנות בחיים. כי אחרי הכל, מי
שאני מחפשת יכול להיות תמיד באוטובוס שרצתי אליו ולא הספקתי
להגיע, או בבית הקפה שהחלטנו לא לשבת בו, או בסרט שלא הלכתי
אליו.
שמתי דיסק רועש במערכת, הגברתי קצת את הווליום, והלכתי למטבח
לשתות דיאט-קולה.