[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דארין להב
/
נאמן למקור

טליה פסעה על המדרכה החלקה בדרך להוצאה. רוב האנשים - כלומר,
כמעט כל האנשים - העדיפו את המ"מ (מדרכה ממונעת) או את הרכבים
האוטומטיים. בשני המקרים את יכולה להגיד למכונה שתביא אותך
למקום מסויים, והיא תעשה את זה בדרך המהירה והיעילה ביותר בלי
מעורבות מצידך. את יכולה להשקיע את הזמן הזה בכתיבה, עיון
בחדשות וברשת, בשיחות - בלי לאבד אפילו דקה בגלל תחנות או
פקקים או ניווט במבוך האורבני שסביבך. שיא היעילות המודרנית.

אבל טליה? היא העדיפה ללכת ברגל. זה טוב לכושר, ומנקה את הראש.
אפשר להסתכל על כל האנשים מסביב, בוהים לתוך המסך שבמשקפיהם
תוך תנועות ידיים מוזרות. האם הם יודעים כמה מצחיק הם נראים?

טליה כמעט והתפתתה להכנס לחנות ספרים שחלונות הראווה שלה הציגו
עשרות ספרונים בשלל כריכות, אבל הכריחה את עצמה להמשיך ולצעוד.
בתור תחליף, היא התעקבה לרגע מול חנות רכבים, והצמידה את אפה
לזגוגית. הרכב הקרוב אליה היה מטאלי כסוף, והיא ראתה את דמותה
משתקפת על שילדה שהגנה על מחשב ניווט מתקדם עם מנת משכל של...

רעיון הבזיק במוחה - אולי לכתוב סיפור על מכונית אנושית? כזאת
שנגיד, הופכת להיות חברה טובה של הבעלים שלה? לא, בטח חשבו על
דבר כזה עוד במאה העשרים או התשע-עשרה, מתי שפותחו המכוניות.

פגוש המכונית התעקל במה שנראה לה כחיוך לועג. תצחקי עלי, אמרה
טליה בליבה, אותך אני לא אנציח.

ואולי בכל זאת? סיפור ילדים, ונגיד שהבעלים שלה יהיה ילד - אה,
ויהיה לו כלב, ונגיד שתהיה איזו דמות מרושעת שרוצה לגנוב את
המכונית כי היא יותר אינטיליגנטית מכל אחיותיה, ו...

לא, זה לא יעבוד. זה היה רעיון ממש על הפנים. היא לא יכולה
לבוא לעורך שלה עם משהו דבילי כזה, ולהודיע לו שבתמורה למימון
של שנה היא תכתוב לו ספר ילדים טיפשי. חוץ, מזה, היה ברור לה
איך זה יגמר. כמו תמיד.

היא ניתקה מחלון הראווה, והמשיכה הלאה. לאחר עוד עשר דקות של
הליכה הגיעה למבנה המשרדים העצום שהזדקר מהרחוב הסואן אל עבר
השמש כמו...

היא נענעה את ראשה. הסבה לסופרת אירוטית שממחזרת מטאפורות? לא
נראה לי.

המעלית לקחה אותה לקומה מאתיים ושש-עשרה, מקום טוב באמצע. דמות
רפאים של אותיות תלת ממד זהובות הוקרנו במשדר-הולוגרמות
סנטימטרים ספורים מעל הדלת. 'הוצאה לאור פלטפורמה', אמרו
האותיות, וריח של נייר גולמי נדף מהם. מתחתן היו אותיות קטנות
יותר שאמרו 'מתמחים בספרות מקור'.

היא נשמה נשימה עמוקה, מחווירה קמעה, ופתחה את הדלת. המסוף
שקידם את פניה הורה לה לחכות, והיא התיישבה בחדר ההמתנה ובהתה
במדף הספרים שמולה, שהכיל את כל יצירות המקור של 'פלטפורמה'
בעשרים השנים האחרונות, כמו ארון גביעים של קבוצת ספורט
מפוארת. שוב היא התפתתה לקחת ספר ולעלעל בו, אבל כאן בטח ובטח
שזה היה אסור.

"טליה!" קרא לה העורך הראשי, והיא התרוממה באיטיות ונכנסה
לחדרו. העיצוב של החדר היה מודרני ופסיכודלי - נסיונות כושלים
של מעצבי הפנים לצור משהו חדשני. גם בגדיו של העורך היו ערב-רב
של פריטים, שהחיבור בניהם היה עלוב. קולו העמוק והנחוש תמיד
גרם לה לדמיין אותו כעורך עיתונים מאמצע המאה העשרים, חמוש
בשפם אימתני וחליפה. מסוג האנשים שיצעקו, למשמע ידיעה מרעישה
בחצות הליל, "Stop the press!".

הוא נראה מותש.

"טליה כשרונית שלי, לא ראיתי אותך כל השנה.", הוא אמר,
ולהפתעתה לא בטון מאשים. "בואי ניגש לעניין. מה כתבת בזמן
הזה?"

"אספתי רעיונות..." היא אמרה, והשפילה מבטה.

"אפילו יותר טוב. בשביל זה אני מממן אותך." הוא אמר בחיוך רחב,
ורכן קדימה על שולחן הפלסטיק הלבן. "ספרי לי."

"אז ככה..." טליה התחילה, מנסה להזכר בכל הרעיונות אותם רשמה
במהלך השנה. היא בחרה את הרעיון הראשון בעקבות הרעיון הכושל של
הילד והמכונית. "יש ילד, ממוצע כזה, קצת 'חנון'. ואז יום אחד
הוא מגלה שהוא קוסם, ו..."

"קיים כבר." פסק העורך.

"טוב, אבל זה רק רקע!" היא התגוננה. "הרעיון זה שהוא הולך לבית
ספר, ואפשר לשבץ כל מני אנקדוטות משעשעות, וגם לעקוב אחרי
התבגרותו. יש לו חברים, ואויבים בין התלמידים והמורים, וילדים
נורא יזדהו עם זה, ואף אחד כבר לא כותב על קסמים אז..."

"לא, טליה, כבר קיים ספר כזה. אפילו שבעה." העורך עצר אותה.

"אז שכח כוחות קסם. אולי סופר כוחות אחרים? טלפתיה? יכולת
לשנות צורה ולהפוך לעיסה בלתי מזוהה? יכולת דיבור עם חיות?
אולי הוא בכלל רובוט עם מוח של בן אדם?"

אחרי כל הצעה, נד העורך בראשו. "נכתב, נכתב, נכתב. כל אחד
מהרעיונות האלו כבר הופיע בסיפורת וב'חזותי', סרטים אם תרצי."

"אולי הילד הוא בלתי נראה? זה יכול להיות מבדר..."

"נעשה כבר. כל הנושא הזה של ילדים מוצה עד תום, ואם את לא רוצה
שיגידו שהספר שלך הוא חיקוי. כדאי שתעזבי."

"אז אולי נגיד שזו נערה? ויש לה גם חתול מדבר."

העורך הניד בראשו.

"טוב, באמת עזוב ילדים. יש לך אישה, או קיי? והיא בעולם אחרי
חורבן כלשהו, שבגללו אף אחד לא... אף אחד לא יכול לדבר. והיא
יכולה קצת, ו..."

"יהיו בטח המון דיאלוגים שנונים." אמר העורך בעוקצנות, "אבל
כבר נכתב ספר כזה ואפילו זכה בפרס מדע בדיוני. צר לי."

"אולי פוליטיקה... נבחר איזשהו מנהיג, ונגיד שיש לו אישה חזקה
שמנהלת את המדינה בשבילו, אבל הוא קצת חרמן ומגלים שיש לו
מאהבת אבל הם לא ממש 'עשו את זה', אלא היא רק מ..."

"תאמיני או לא, זה כבר קרה." גיחך העורך.

"נסה את זה : יש אישה שעובדת באיזו חברה קטנה, נגיד רפואה
פרטית או עריכת דין או עבודה סוציאלית. משהו עם מגע יומיומי עם
אנשים. והיא קצת נוירוטית ופסיכית אבל בצורה משובבת נפש, אתה
יודע, כזאתי שכולם יתאהבו בה. נשים יזדהו איתה, גברים יסתכלו
לה על ה-"

העורך השעין את סנטרו על כפות ידיו, והתנוחה לא השאירה מקום
לספק. גם רעיון זה כבר עלה במוחו הקודח של יוצר אחר.

"צר לי. כבר הייתה סדרה--"

"די! מאיפה אני אמורה לדעת?! הרי אני אף פעם לא רואה את הסדרות
האלו!" טליה התפרצה.

היא מחתה את הזעה ממצחה. כל הרעיונות האלה היו שלה. היא לא
שמעה אותם משום שידור קולי, לא ראתה אותם בשום שידור חזותי תלת
או דו מימדי, ובטח שלא קראה אותם בשום ספר. לפי החוזה היה אסור
לה לעשות זאת, פן תושפע מרעיונות אחרים עד שתטבע בהם. ואז, לא
יהיו לה רעיונות מקוריים והיא תהיה זהה לשניים עשר מיליארד
האנשים האחרים. תוצר חשיבתי של החברה המודרנית, מקובעת רעיונית
כמו קרן אור בסיב אופטי.

"אני יודע, אני יודע." העורך ניסה לנחם אותה. "זה לא קל, לחיות
בלי לקרוא או לצפות, אבל רק כך את יכולה להתבונן."

"אולי אני פשוט אכתוב על איזשהו נושא שכבר קיים?" היא שאלה,
נכנעת. "אולי אני אמזג כמה, אעשה איזה ווריאציה, ויצא משהו
חדש?"

העורך נאנח. "תראי, בשביל זה אני מעסיק עשרים 'אומני מילה'.
אלו חבר'ה שיכולים לכתוב לך סיפורים בסגנון שייקספיר, אסימוב,
קלנסי, עוז והופמן יותר טוב מהמקור עצמו. שליטה מדהימה בשפה,
בתיאור דמויות, בקישוטים ספרותיים... פשוט מדהים. והקהל אוהב
את זה. באמת. זה משמר את העניין במילה הכתובה, אלף שנה אחרי
שגוטנברג-או-איך-שלא-קראו-לו המציא את מכונת הדפוס. אבל הסיבה
האמיתית שאנשים עדיין קוראים היא את."

טליה שתקה והביטה בו בעיני כלבלב שנוצח על ידי הבולדוג
השכונתי.

"אנשים רוצים לקרוא משהו חדש." הוא המשיך. "זה לא חייב להיות
כתוב הכי יפה, או להיות הרעיון הכי מוצלח, אבל זה צריך להיות
משהו מקורי. כל אחד יכול לגשת לרשת ולקרוא את המיטב של רולינג,
של קונן-דויל, של סטיל... ורובם כבר עשו את זה, כבר ראו את
הכל. עכשיו צריך לחדש להם."

"זה כל כך קשה..." טליה נאנקה.

"אבל שווה את זה. אם תצליחי, אנשים עוד יספרו לנכדים שלהם איך
הם קראו את ההוצאה הראשונה של טליה - ואפילו יש להם עותק חתום
מלפני שמונים שנה! יעשו עליך סרטים, אוטוביוגרפיות, ויחקו
אותך. זה יפצה אותך על כל היסורים."

"אז..."

"כן, טליה, אני מחדש איתך את החוזה לעוד שנה. אני מממן אותך,
את לא קוראת ספר או רואה סרט של אף אחד אחר ומנסה לעשות את
הקסם שיקנה לך תהילה."

"תודה." היא אמרה בשקט, ונעמדה. "אני באמת מצטערת."

"אל תצטערי. אני יודע שהרעיונות הם כולם מקוריים שלך. אני
משוכנע שאם היית חייה לפני שלוש מאות שנה היית סופרת רבי מכר
סדרתית. אבל מה לעשות שזכויות יוצרים וזכרון של פיל הביאו
אותנו עד הלום."

כשטליה פתחה את הדלת ועמדה לעזוב, פתאום פנה אליה העורך שוב.
"יש לי רעיון מבריק!", קולו רעם. "מה דעתך לכתוב סיפור קצר על
סופרת שבאה לעורך שלה, והם מדברים על זה שהיא לא מצליחה למצוא
רעיון מקורי  כי כל הרעיונות הטובים כבר תפוסים?"

טליה חייכה במרירות. "יש לי הרגשה שגם על הרעיון הזה כבר
כתבו."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לבד, חמה
ומתוקה ואין לי
עם מי לשחק.


מיכלי בצ'אט
העתידי של במה


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/7/02 3:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דארין להב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה