צלצול הטלפון דועך
השמש שוקעת בעננים של טיפות שקופות, מזהיבות כלימון מורד
בסערה.
הנר פורץ בלהבותיך, בורא צילו של אופל מתבהר
בצל יבש מפלח את האוויר ונחצה לטבעותיו הלבנבנות
הוא זועק אליך, הוא רעב לנו.

קערה מתמלאת אט אט ביתושים יבשו ואבקת סוכר.
היא מתערבבת עם הנאתה המטפטפת, זורמת לים.

דייג זקן יושב שם, דג  את הירח
הירח נפל, ושלדים החלו לחייך, ריחם  מאפיל
על הכתמים המתבהרים עליהם, חומם פוצע את עורי,
חדירתה של מחט
מילים קטנות
קברי מתעורר
מחשבה חולפת


מחר הוא יפציע
נעוץ
נמרח  עלינו דבק
ונאהב בחיבוק של לבד

נערפל את העשן בענן שיכרון
ונתפלל

נצלוב מבטינו בין מיתתנו הנוטפת
אני נושך שפתיך סגורות
ואת דמם את מנשקת.
אנו עפים
שוחים
עולים באש נצחית
חולמים.

שנינו יחדיו וכל אחד לחוד, מחזיקים בידינו.

לך החיים
ושנינו שוכבים על מיטה של אדום

האח מהבהבת