[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אני גליה
/
תודה...

"בדרך לפה חשבתי מה להגיד לך, חשבתי מה אני כבר יכולה להגיד
שישנה משהו. אחרי כל השיחות הארוכות נראה לי שאין כבר מה
להגיד. שאין שום דבר שאני יכולה להגיד כדי לנער אותך... שום
דבר."
היא שכבה על המיטה שלה, עם הגב לדלת הכניסה. הדיסק שחבר שלה
עשה לה, שהוא מנגן על הפסנתר, התנגן בשקט, ברקע. ליד המיטה לא
היו ערימות של טישו כמו בפעם הקודמת.
כשהסתכלתי עליה, בעיניים שלה לא היו דמעות.
כבר חשבתי שהיא בסדר, שהיא סתם ישנה או משהו כזה.
"יעלי, הכל בסדר?" ליטפתי את שערה החלק שהיה הפעם מסורק.
היא לא ענתה לי ורק סילקה את ידי מעליה. היא עדיין לא בסדר.
"מה קרה? כבר הפסקת לבכות, אז מה עכשיו? קודם עוד איכשהו הבנתי
אותך. החבר שלך נסע רחוק, נפרדתם. מותר היה לך לבכות, תאמיני
לי שהבנתי, את יודעת שהבנתי."
"נו...." היא מאיצה בי, לא מסתכלת עלי.
"את מוכנה להסביר לי מה עובר עליך עכשיו? את לא מחזירה לי
טלפונים כבר שבוע. החלטתי לתת לך קצת זמן להרגע אבל את רק
נדפקת עוד יותר."
"מה את רוצה ממני? תני לי להיות עצובה." היא אומרת הכל בשקט.
"את כבר כמעט חודש עצובה. כל החופש נדפק לך. אחותך אמרה לי שלא
יצאת מאז שהוא נסע ושאת לא עושה כלום."
"אז מה? מותר לי" היא מגבירה את הקול.
"מותר לך... בטח שמותר לך, מי אני שאתערב בחיים שלך בכלל"
היא משתיקה את הדיסק.
"החבר של יעל  נסע. עכשיו היא באבל. אסור להפריע לה, היא
עצובה."
אני פותחת את החלונות שלה, שיכנס קצת אור.
"כוס אמק, יעל... הזמן הנורמאלי להיות במצב שלך נגמר מזמן."
"מי קובע?"
"נו, את מתחילה עם השטויות האלה עכשיו? את לא מבינה שלקחת את
ההזדמנות הזו בשביל להיסגר בתוך עצמך? בשביל להכנס לבועה שלך?
את יודעת שזה סתם תירוצים. סתם תירוצים בשביל שלא תחזרי לעצמך,
לחיים שלך."
"שוב פעם את מתחילה עם הפסיכולוגיות שלך? נמאס כבר..."
"לא... לי נמאס ממך... אני לא יכולה להציל אותך מעצמך. מהבועה
שלך. כשאת בוחרת להיסגר ככה את היחידה שיכולה לשנות את זה."
"זה לא נכון..." היא לוחשת. "זה לא נכון!" הפעם בצעקה.
"כשאח שלך נהרג, כל היום עבדת, כל היום למדת, כל הזמן היית
עסוקה. וגם אז לא הקשבת לאנשים. אבל זה היה בסדר, הבנו אותך.
היית יותר צעירה, היית עצובה. היתה לך הסיבה הכי טובה בעולם
להיות עצובה. אז נתנו לך זמן. ואת זוכרת מה היה יעלי? את זוכרת
שיום אחד, שלושה שבועות אחרי שהוא נהרג, את יצאת מהכיתה ובכית.
ואחרי זה את הסכמת לדבר והסכמת לחזור לחיים שלך. כי ידעת שרק
את יכולה להוציא את עצמך מהמקום הבלתי אפשרי הזה, המקום של
העצב שסוגר אותך בתוך בועה. והפעם, את מתנהגת כמו תינוקת, אחת
שלא מבינה כלום. ואת כן מבינה. ואת יודעת על מה אני מדברת יותר
טוב ממני."
"את מדברת שטויות...."
"שטויות שאת לימדת אותי."
"לוקח זמן... לוקח זמן להבין שהוא לא איתי עכשיו. שהוא נסע ולא
יחזור."
"לקחת את הזמן. דיברנו... אמרת לי כמה שאת עצובה. אבל פתאום
הפסקת לדבר איתי. הפסקת להגיד לי כמה שאת עצובה. הפסקת להתקשר
אלי בשביל לבכות לי בטלפון."
"כי הבנתי שלא עוזר לבכות"
"כל הכבוד באמת. אז מה כן עוזר? לא לעשות כלום ורק להיות בתוך
עצמך?"
"אולי"
"את יודעת שלא."
שתיקה. היא קמה מהמיטה,  אני ניגשת לחבק אותה אבל היא לא נותנת
לי.
"יעלי, אפילו לחבק אותך את לא נותנת? זה לא מתאים לך..." אני
אומרת, יש לי דמעות בעיניים.
"תקשיבי גל, אני בסדר... את לא צריכה לדאוג, זה עושה לי טוב
ככה."
"בולשיט, עושה לך טוב..." הדמעות ממשיכות לרדת, אני עומדת מולה
חסרת אונים, מנסה שתבין, מנסה שתרגיש את עצמה, שתרגיש את מה
שהיא ואת כל מה שהיא יודעת.
"אני הרי יודעת שכשאני אלך, את תחזרי למיטה שלך, תשימי את
הדיסק שלו ולא תעשי כלום. את תמשיכי להיות לא בסדר. ואת תמשיכי
לא להחזיר לי טלפונים."
"זה לא נכון"
"את אפילו לא יודעת מה את מדברת. את לא חושבת"
"אני בסדר!" היא צורחת. "אני ב-ס-ד-ר" היא צועקת את כולה
החוצה. "את לא מבינה כלום!" היא צועקת עלי, דמעות מתחילות לרדת
על לחייה. אני רואה את הכאב שלה יוצא החוצה. "תפסיקי..." היא
משחילה בתוך הבכי שלה. "תפסיקי..." היא מתקפלת לישיבה בדואית.
כל כולה בכי וכאב. אני מסתכלת עליה, לא אומרת כלום. אני נותנת
לה לבכות, לחזור לעצמה.
בלי להגיד מילה אני יוצאת מחדרה.
כשאני עומדת בפתח הדלת היא קוראת לי, אני מסתובבת.
יעלי באה אלי ומחבקת אותי חזק. והיא כולה מחבקת אותי, שום חלק
ממנה לא באבל שלה, שום חלק ממנה לא שוכב על המיטה שלה בחושך.
היא מחבקת אותי חזק חזק.
"תודה..." היא מסננת בשקט.
אני מחייכת ועוד דמעה נופלת על לחיי.
"תודה."





יוני 2002


יעלי שלי... הלוואי שהיית מנערת את עצמך...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
63 אחוז לשרון
37 אחוז לברק

אני מתחיל
להאמין שאף אחד
לא הצביע עבורי,
אולי אם הייתי
מצביע הייתי
מצמצם את הפער.

המרגל הלא מועיל


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/7/02 14:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אני גליה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה