זה קרה לפני 11 שנה
האובדן הראשון בחיי אז היה
ובתור ילדה קטנה- לא הבנתי,
לא בכיתי ולא שאלתי,
רק ידעתי, שמשהו קרה.
ועכשיו אני מסתכלת על בת-דודתי הקטנה,
שלא בוכה, לא שואלת, ולא מבינה.
אבל יודעת- שמשהו קרה.

זה היה דבר מחריד נורא,
לקרוא את מודעות האבל,
לשמוע את שמה כמנוחה,
לראות את קרוביי המשפחה
שנאלצים לקברה באדמה...
אז מהו בסך-הכל בן-אדם,
שמעפר הוא בא ולעפר חזר?
שהוא מביא תועלת ושמחה,
ואחר-כך..
לוקחים אותו בחזרה..

יום האובדן השני, יום גשום וחורפי,
והרגשתי כאילו,
סבתי בוכה איתי..
וזה עצוב, וזה כואב, אבל מתגברים.
כי אצלנו לפחות-
     החיים ממשיכים.

אז עכשיו היא מלאך,
מלאך עם כנפיים,
שעוזר למלאכים אחרים ושומר עליי-
ממרומיי השמיים..


לזכר סבתי היקרה, ויקטוריה עפיה, שנפטרה ב- 1 לדצמבר, 2001.
שתנוח על משכבה בשלום.