פעם הרגשתי שקט, רגיעות.
אני לא זוכר מתי, אבל אני זוכר את ההרגשה.
לאט לאט היא נעלמה ממני, אבל אני עדין זוכר!
הם לא שמים לב אלי, אבל אני משנה אותם, את החיים שלהם, את
הסביבה שלהם.
אני יודע, אני מרגיש את זה, אני רואה את זה.
אני בא והולך, לפעמים נראה כאילו אני נוכח רק בכדי להאיר
עליהם,
כל אחד ואחד מהם, אני רואה אותם אבל הם שוכחים אותי.
יש מטען עצום סביבי, סבל, צער, עצב, חרדה, איום, אשמה!
אני לא יודע מאיפה נובעת האפלה הזאת.
לפעמים היא כה עצומה שנראה כאילו וסחבתי את סבלו של כל העולם
על כתפי.
אני כבר יודע, זה לא ירפה ממני, לנצח זה ירדוף אותי.
אבל אני ניסיתי. בכל זאת, פעם ניסיתי!
רעמים וברקים ליוו את המלחמה שלי לאורכה, ואני ניסיתי!
לחמתי בכל כוחי, ניסיתי עד שדממתי כולי!
האויב שלי...
כל הרעש... כל הסבל והכאב... ושם הוא עמד, האויב שלי.
ובכל זאת ניסיתי...
זו היתה מלחמת דמים, לפעמים נראה כי היא ערכה נצח.
לקראת סוף המלחמה נפסק הרעש, נפסקו הברקים והרעמים...
אבל הכאב, הפחד, הסבל... הם המשיכו, בלט הם ליוו אותי.
ואני ראיתי אותו! דרך השקט והאפלה אני ראיתי...
איך אני יכול לנצח את המפלצת הזאת? את האויב הזה?
הצל שלו יכול לכסות את כולי,
דם וכאב וסבל הוא גורם,
שיניים חדות ובוהקות,
אפלה מקיפה אותו ולעתים נראה כאילו הוא גרוע מהשטן עצמו!
האויב הזה...
האויב הזה, זה אני...
את ההרגשה אני זוכר...
איך יכולתם לשכוח אותי?