"עוד מעט השער יפתח
הכלב שוב יינבח
הוא ייכנס
אני אתמוסס
והכול יהיה נפלא"

לא יודעת איך הגעתי לכאן.
פתאום השקט שלי נהיה קדוש
ולא ממש מתחשק לי שתבוא עכשיו, תחריב לי אותו.
אין לנו על מה לדבר.
זה יכול להיות האור על הפנים שלך
תנועה סתמית
צחוק לא שלך
האופן שבו אתה נוגס בכריך שבצלחת.
הכול ניצב בינינו כעת
שריר ובריר וקיים
כמו בכתובה
(אירוניה, בייבי)
ומה, לחייך אליך שקרים?
להלקות אותך אמיתות?

שוב מתעסקת עם הזמן,
מעניקה לו טובות הנאה מתחת לשולחן,
מפזרת חסדים בקרן רחוב חשוכה,
והוא לא משיב דבר בתמורה, למרות
שהבטיח, למרות שככל שקרבה שעת בואך
עולה בי מפלס הדמעות:

כל המיחושים האלה (בגרון, בחלל
הבטן, באיבר שעוד לא צימחתי)
הם אתה.