סוד העולם השני

בצהרים כשהלכתי לסמטה, בה הייתי אמורה לפגוש את החבר'ה שלי, לא
ראיתי אף אחד. היה שם ריק וחשוך מהרגיל, ורק היא, אנדריאה,
עמדה שם וחיכתה שאני אבוא.
"אני רואה שהגעת" אמרה לי באותו הקול השקט והיה חיוך מסתורי על
פניה. איך היא ידעה איפה בדיוק הסמטה שלי ומתי הגעתי לפה ו"
איפה לעזאזל החברים שלי? קבעתי איתם ואיך זה שהם לא הגיעו ואת
הגעת בדיוק במקומם?!"
"על זה אני עדיין לא יכולה לענות לך, אבל אם תבואי איתי זאת
תהיה התחלה..."
'התחלה של מה?' חשבתי לעצמי, אבל העדפתי (לא יודעת למה) לראות
את מה שהיא רצתה להראות לי, בלי ויכוחים.
היא לקחה אותי לאורך הסמטה, לסמטה מקבילה שבכל לא ידעתי על
קיומה, היא הובילה לאיזה מקום חשוך, לא ראיתי כלום. היא דחפה
אותי למה שנדמה כמעבר למקום כלשהו.
אחרי שעברנו בפרוזדור החשוך, הגענו לחדר צבוע בשחור, שהיה מואר
באור נרות בלבד. באמצע החדר היה אור חזק בצורת כדור גדול. לא
הבנתי מה קורה, "זהו 'חדר החיים' שלי", אמרה אנדריאה. "הכדור
הגדול הזה הוא שער לחיים מקבילים, אצל כל אחד זה שונה. זה מין
חלום מציאותי- מדומה, שם את יכולה לחיות איך שבא לך, במילים
אחרות- זה העולם שהחולמים נכנסים אליו בעת שינתם. אבל אחרי
הכניסה האחרונה שלי משהו השתבש. החלומות ה"מדומים" עצרו,
ובמקומם באו מין רוחות רעות, יצורים קטלניים שהורסים את הכל,
והם יכולים להרוג אותך, גם בתוך החלום וגם לאכול אותך מבפנים
מחוץ לחלום."
אני רק בהיתי בכדור הזוהר והזדעזעתי ממשמע אוזניי.
"רק את, היחידה שלא יודעת על קיומו של העולם יכולה להיכנס אליו
" לא פלא, בקושי ישנתי בין היציאות בערב וה"בילוי" בשני בתי
הכלא שלי- הבית ובית הספר. "הרוחות הרעות לא מכירות אותך ואת
יכולה להתחזות לאחת מהן, ולהרוג אותן! אני אתן לך משהו שיעזור
לך." היא נתנה לי אבן שנראתה כמו יהלום. "זאת אבן הכוחות שלך
מעכשיו. תשתמשי בה כדי לעשות משהו טוב, להציל את עולם החלומות
שלך, כמו שהוא של כולנו, תהרגי את הרוחות הרעות, רק תיזהרי שלא
יגלו אותך ויתחילו להשתלט גם עלייך. והכי חשוב, תזכרי, אם את
משמידה את הרוח ה 'שולטת' את משמידה את כל השאר, הרוחות
ייעלמו."