היי. אתחיל את הסיפור שלי בציון שמי. אני מל. אימא שלי קראה לי
מלאני, למרות שהיא יודעת שאני שונאת את השם הזה.
גדלתי בחור נידח בניו יורק, המקום הזה נקרא הוילה של אימא
שלי.
אף פעם לא הייתי ילדה טובה, כשהייתי קטנה טיפסתי על עצים, בעת
שכל הילדות האחרות שיחקו בבובות. בכיתה ד' התחלתי לשחק כדורגל,
בעת שהילדות בגילי שיחקו קלאס, והיום, כשגדלתי להיות פריקית
מחליפת צבע שיער כל יום, עדיין מטפסת, אבל הפעם על גג בית הספר
שלי, שם אני יכולה לראות את כל העולם, כולל את המעודדות (שלפי
דעתי לא יודעות לרקוד בכלל) מתאמנות על שירי בריטני ספירס
שלהן, בינתיים אני מעדיפה רוק כבד במקום. אני גם עושה דברים
מוזרים, כמו למשל למלמל דברים שמדכאים את הסביבה, יורדת על
אנשים (שזה לא דבר מוזר- אצלי) ומה שהכי מוזר זה שאני אוהבת
מקומות חשוכים ומסתוריים. אני בעצם חיה בכאלא מקומות, בצהרים
אני מסתובבת בדאון טאון, וקצת לכיוון "הרחובות האחוריים" שם
אני רואה קבוע כמה חבר'ה כולל את אליס, החברה הכי טובה שלי שגם
היא, כמובן, פריקית מהלכת על שתיים. יש לנו עגילים באותם
המקומות, יש לנו קעקוע "חברות" ויש בנין, איך לא (?), קבועים
שאנחנו רואות.
טוב, אחרי שהכרתם אותי יותר טוב תנו לי לספר לכם את אחד
הסיפורים היותר מוזרים שלי...




פרק 1 -הילדה המוזרה.

בראשון לספטמבר, כשהגעתי לבית הספר, עם כל ה"חברים" לשכבה
שהכרתי ושנאתי כל כך, הופתעתי לראות פנים חדשות ליד צוות
המעודדות.
זאת הייתה בחורה די נמוכה ורזה, היא נראתה לבנה, כאילו שהיא
גופה שקמה לתחייה. היה לה שיער כהה אסוף, תלבושת שנראתה די
ישנה, משנות ה- 80 אולי. משום מה החלטתי לא להבריז באותו היום,
לא יודעת למה, כאילו הילדה החדשה רצתה שאני אבוא. רציתי לדעת
מה מסתתר מאחורי הדמות לבנת הפנים הזאת.
כשנכנסתי לשיעור כולם כבר היו שם.
"בוקר טוב לך מיס ג'יימס" המורה החליט כנראה לרצות את עצמו על
חשבוני.
הסתכלתי עליו, מנסה להירגע.
"אתה יכול לקרוא לי מל, זה בסדר" רמזתי לו בטון מאיים. הילדה
החדשה, שבמקרה הייתה בכיתה שלי, נעצה בי מבט. התיישבתי, הילדה
כאילו התהפנטה עליי, הסתכלה עליי כל השיעור עם העיניים הענקיות
שלה. לא הבנתי מה היא רוצה ממני.
בהפסקה, החדשה סוף סוף עזבה את מבטה ממני, כשהמורה החליט לעשות
לי הרצאה ארוכה על "למה כדאי לי ללמוד" או "מה יעשו לי כשאני
אקבל תעודה מלאת נכשלים".
אם אני אקבל תעודה אחרת, זה ידכא אותי ואימא שלי תחשוב שאני
משוגעת" אמרתי באדישות למורה.
"מלאני, את יודעת שזה לא טוב להבריז, יוציאו אותך מבית הספר אם
תמשיכי בזה" הוא איים עליי, ללא הצלחה.
"אני ככה כבר ארבע שנים, ואף אחד עדיין לא העיף אותי מכאן, ואם
תקרא לי עוד פעם מלאני, אני אפרק לך את הצורה, ככה שלא יישאר
ממך שריד של עם שלמה!" הייתי מאוד מרוגזת עליו.
"אם תמשיכי ככה, אני אדאג באופן אישי לכך שתעופי מפה, יותר מהר
ממה שאת מתארת לעצמך, מלאני!"
הוא כנראה רצה לראות אם תלמידה מסוגלת להרביץ למורה, והנה הוא
הוכיח לעצמו ברגע שהמילה "מלאני" נשמעה מפיו.
מצאתי את עצמי מרביצה למרה, חושבת ' למה אני עושה את זה? הרי
הנה לו הוכחה חיה שצריך לזרוק אותי מהכלא השני שלי( תרגום:
כלא- 1: בית, כלא- 2: בית ספר).
לא שהתנגדתי, אבל די רציתי שיכבדו אותי איך שאני ושיבינו
שלימודים זה פשוט לא הקטע שלי.
כשעליתי על הגג, המקום הקבוע שלי, נחשו את מי ראיתי שם? את
הילדה החדשה, נועצת בי את אותו המבט המוזר מהשיעור.
"מה את עושה פה?" שאלתי
"את אותו הדבר שאת עושה פה" היא ענתה בקול שקט
"איך את יודעת בכלל מה אני עושה פה!? את לא מכירה אותי בכלל!"
הרמתי את קולי.
"הו, אני מכירה אותך, תאמיני לי, רק אני בספק אם את מכירה
אותי" המשיכה ה 'חדשה' בטון שקט.
"מי את לעזאזל!?" כבר צעקתי
"אני אנדריאה" לא הבנתי איך היא עדיין מסוגלת לדבר בטון כזה
שקט אחרי שאני מתפרצת עליה ככה.
"מה את רוצה ממני?" התחלתי לשרוף את העצבים שלי במהירות השיא.
אני רוצה להסביר לך מי אני, מאיפה באתי ומה אני רוצה ממך, אבל
לא כאן. תפגשי אותי היום בסמטה שלך." אנדריאה נראתה לי מוזרה
יותר מרגע לרגע.
"אבל...איך אני אמצא אותך?" שאלתי והסתכלתי לרגע על המעודדות,
שהתאמנו על הריקודים ( אם אפשר לקרוא לזה ככה) שלהן.
כשהסתובבתי, אנדריאה כבר לא הייתה שם.
אולי סתם דמיינתי אותה, או שהיא ברחה מהר כמו הרוח, . אבל איך
היא יכלה לרדת מהגג כשהמדרגות היו בכיוון השני, הכיוון עליו
הסתכלתי כשהיא נעלמה.