מייד לאחר ששברתי את הכוס הבנתי שעשיתי את הטעות הגדולה בחיי,
ורסיסי הכוס שעפו לכל עבר היו כמשל לרסיסי הכאב שיפצעו בעתיד
את חיי, זה היה בנובמבר שנת 94, התחתנתי עם אחת שלכאורה אהבתי
שקראו לה דנה, אך מי בכלל אהב אותה, לרגע אחד לא זכור לי
שהייתה לי איזשהיא חיבה כלשהיא לבחורה ההיא בשם דנה.
אך בנובמבר 94 הייתי בן 34 והיה לי מן צורך דוחק שכזה להתחתן,
אולי מפני שכל החברים שלי היו כבר נשואים, או אולי בכדי לעשות
קצת נחת להוריי המזדקנים, בכל אופן מה זה משנה? מצאתי את עצמי
מתחת לחופה וקידושין.
נדמה לי שדנה אהבה אותי, דנה הייתה בת 28 ונראתה לא רע בכלל,
ביום של החתונה ניתן לאמר שהיא אפילו נראתה טוב מאוד, אך לא
מתחתנים עם מישהיא בגלל איך שהיא נראית, כשאתה מחליט להתחתן
אתה אמור לאהוב, או לפחות להרגיש באחריות כלשהיא כלפי הבחורה
שהתחתנת עימה, לפחות כך זה היה פעם, או יותר נכון מספרים שכך
היה נהוג פעם, אך אני כאמור לא אהבתי את דנה כלל.
החתונה הייתה דווקא כייפית, שתיתי הרבה, רקדתי המון, והפגנתי
שמחה כלשהיא שבשלב מסויים כבר לא הייתה מופגנת אלא הוטמעה
בתוכי, אני זוכר שאחרי שנכנסתי לשירותים בכדי להשתין ויצאתי
לשטוף את הידיים ראיתי במראה את עיניי מחייכות ונוצצות,
ועיניים אף פעם לא משקרות.
כשהלך אחרון האורחים, ונפרדנו משני זוגות ההורים המאושרים,
נסענו לנו במכונית הפורד סייסטה המקושטת בפרחים אל דירתינו
השכורה בגבעת השמרים, כלומר לא בדיוק נסענו, אלא דני שהוא החבר
הכי טוב שלי מהצבא הסיע אותנו, בכלל דני שימש כנהג הצמוד שלנו
לאורך אותו יום כפי שנהוג בכל החתונות, וגם הפורד סייסטה הייתה
שלו כך שלא נשארה לו הרבה ברירה.
אני זוכר אם כי יכול להיות שזה סתם היה נדמה לי, שדני שם לב
באותו יום שלא אהבתי את דנה, ואיפה שהוא העיניים שלו שידרו לי:
"מה אתה עושה לעצמך אידיוט?" אך הוא לא העז לומר לי מילה, כי
חברים אמיתיים במיוחד אם הם עם כל המסורת של הצבא,
המילואים,המארבים המטבחים וכו" לא מתערבים ביחסים שבינו לבינה,
זה מן כלל אתי שכזה שמוסכם בשתיקה, ואין לאף אחד מושג בשיט
מהיכן החוק האידיוטי הזה הומצא.
לאחר שנפרדנו מדני והודינו לו על כל מה שהוא עשה בשבילנו באותו
יום עלינו לדירתינו בגבעת השמרים שהיא מעין שכונה שקטה בצפון
הארץ לזוגות צעירים, אני הייתי מת מעייפות, לעומת דנה שנפלה
עליה עירנות מעצבנת ולא מובנת אחרי היום המתיש הזה, דנה התחילה
לפתע במתקפת דיבור בלץי מוסברת: היא דיברה על כמה נחמד היה
בחתונה, ואיזה מתוק התינוק של עליזה,ואח"כ היא דיברה על הדי
ג'יי, וכשהיא סיימה עם הדי ג'יי היא התחילה לדבר על האוכל שהיה
ואיזו בחירה מעולה זאת הייתה לבחור את החסילונים ברוטב שמנת
במקום את החצילים בטחינה שאני רציתי, ואח"כ כמובן היא התחילה
לעבור על כל האורחים שהיו ומי בא, ומי לא בא, ומי שלא בא למה
הוא לא בא? בשלב הזה התחלתי להתאפץ על הספה שקנינו יומיים קודם
לכן מאיזה אלטיזעכן שעבר באופן מפתיע בשכונה, וכשדנה שמה לב
לפתע שאני לא מעורה בשיחה היא החליטה שעכשיו צריך לעשות את
רשימת הכסף הארורה, כמובן שהיא לא נעתרה לתחנוניי לדחות זאת
ליום שלמחרת.

                                         חלק שני
מייד לאחר שהוא שבר את הכוס הבנתי שאני מואד אוהבת אותו, אך
יכול להיות שהוא איננו אוהב אותי ורסיסי הכוס שנתזו להם לכל
עבר היו כמשל לרסיסי מחשבותיי שהתחילו לעוף להן לכיוונים
מנוגדים שאולי קצת נסחפתי, ולא כל אהבה סופה חייב להיות
בנישואין. התחתנתי בנובמבר 94 עם בחור בשם יהונתן שילו, אהבתי
מאוד את יהונתן וגם מאוד אהבתי את שם המשפחה שילו, אך שם משפחה
איננו מספיק כעילה לחתונה, וכאמור שכנראה בדיעבד גם אהבה איננה
מספיקה. אך בנובמבר 94 הייתה רוח סתווית באוויר, ובסתיו תמיד
יותר קל לי לאהוב ולהחליט החלטות וכבר הייתי בת 28 עם איזשהיא
בשלות עצמית שדחקה בי להיות אמא, והוא פשוט היה שם במקום הנכון
וברגע הנכון אז ההחלטה של החתונה נראתה לי כמאוד מתאימה, בכל
אופן מה זה משנה? בשעה 8:00 בערב מצאתי את עצמי כשרה למהדרין
מתחת לחופה וקידושין בגני רננים. ביום החתונה נראיתי פיגוז,
עליתי עם שמלה לבנבנה עם הינומה כתומה בהירה, בחיים שלי לא
הרגשתי כל כך יפה, הוא התעקש משום מה ללבוש טוקסידו צעקני אך
לא נתתי לכך יותר מידי להטרידאת דעתי, הייתי מאושרת מידי,
ואולי דוגמא מצויינת לקילשאה שכל אישה רוצה חתונה, אז מה?
תגידו אולד פיישן-אז אולד פיישן, אך כך הרגשתי. החתונה הייתה
יפהפיה כולם היו שמחים והיה לי טוב, לא רציתי שהשעות הללו של
האושר הזכוך הזה יגמרו לעולם, שתיתי, ורקדתי, וחייכתי, ונשמתי,
והרגשתי כל נשימה וכל שנייה, אני זוכרת ששנייה לאחר שהוא יצא
מהשירותים היה רגע אחד שנראה לי שגם הוא מרגיש באושר העילאי
הזה משום שעיניו היו כל כך בורקות ועיניים אף פעם לא משקרות,
טוב נו אולי יש פעמים שהן משקרות אחרת איך אפשר להסביר את מה
שקרה אחר כך........
כשהלך אחרון האורחים ונפרדנו משני זוגות ההורים המאושרים,
נסענו לנו במכונית הפורד סייסטה המקושטת בפרחים אל דירתינו
המקסימה השוכנת לה בפינת חמד שנקראת גבעת השמרים שזאת שכונה
בצפון הארץ לזוגות אקדמאים צעירים. כלומר לא בדיוק נסענו אלא
דני שהוא החבר היכ טוב של יהונתן מתקופת הצבא, התנדב לו לשמש
כנהגינו הפרטי במשך כל יום החתונה, אני לא כל כך סבלתי את דני
ונראה לי שגם הוא לא כל כך סבל אותי, וגרוע מכך אף פעם לא
אהבתי את יהונתן בנוכחותו של דני, משום שכל הזמן הם היו מעלים
חוויות מאצ'ואיסטיות מטופשות מתקופת הטירונות השטחים
והמילואים, וכל פעם בדיוק אותם סיפורים ואותם צחוקים, ולקינוח
תמיד שניהם היו פוצחים באיזה שיר אידיוטי על פהקידה הפלוגתית
הזונה שמוצצת לכל הפלוגה, ומיד אחר כך צוחקים כמו 2 קופים
מגודלים. אך דני התעקש להיות הנהג, ויהונתן ראה זאת ככבוד גדול
כך שלא רציתי לעשות עינינים, כי מערכת זוגית כפי שיהונתן היה
אומר בנאומים הפילוסופים הפלצניים שלו בנוייה על ערכי ההקרבה
והההבנה, טוב כיום הם נראים לי כפלצניים, אך אז באותם הימים של
שלהי 1994 1995 הם נראו לי ככל כך נכונים ומובנים מאליהם.
לאחר שהודינו לדני, כלומר יהונתן הודה לדני מקרב לב על ההקרבה
העצומה שלו באותו יום ועל כך שהוא לא ישכח לו זאת כל ימי חייו,
אני הסתפקתי בתודה דני וביי, עלניו לדירתינו בגבעת השמרים,
הפעולה הראשונה של דני הייתה להשתטח כמו בול עץ על הספה, ואני
רציתי קצת להתרפק עוד קצת על הרומנטיקה שהייתה בחתונה, אז
ניסיתי להחזיר לשנייה את הברק לעיניו כפי שהיה בחתונה על ידי
העלאת זכרונות מהחתונה שזה עתה הסתיימנ, ניסיתי לדבר על הדי
ג'יי ומי שזה לא הלך דיברתי על האוכל ועל האורחים ולבסוף בשיא
ייאושי ניסיתי ליזום פעולה שיתופית של ספירת הכסף, אך שום דבר
לא עזר כמו מכות חשמל לגופה.
ב2001 התגרשנו בלי ילדים, כי אף פעם לא שכבנו מאז החתונה פשוט
משכנו ומשכנו.. ומשכנו עוד קצת 7 שנים רעות של משיכה מיותרת
ויחסים קרים ומנוכרים אשר הגיעו בשיאם לשינה בחדרים נפרדים.
אתמול הודיעו לי שיהונתן מת והיה לי קמת עצוב אך לא ממש , לא
הלכתי ללוויה שבע שנים במתנו והספדנו את החיים יחדיו, ולא היה
לי כח לחזור לסנריו של המוות..... היום בכל זאת מתוך רגשות אשם
עליתי לקברו ושמתי אבן, אפילו דיברתי באופן מטומטם אל הקבר שלו
ואמרתי לו שאם הוא שומע אותי אז באיזשהוא מקום אני עדיין אוהבת
אותו...
אך כשיצאתי מבית העלמין חשבתי בליבי שאחרי הכל למרות כל האהבה
בפנים בפנים הוא נשאר בן זונה, ושקלתי ביני לבין עצמי לחזור
לרגע לגוש האבן המנוכר שבו הוא קבור תחתיו.... אך אז אמרתי
לעצמי בשביל מה? הוא מת ואני סוף סוף חיה וחייכתי והלכתי
ונדרסתי, ועכשיו אני על כיסא גלגלים במחלקה האורטופדית משותקת
בכל הצד הימני, אך חיה, ולעזאזל עם המשפט הדבילי הזה העיקר
הבריאות, בי זה לא העיקר העיקר בעולם שכל היהונתנים שילויים
ימותו!!