פינוטו היה ללא ספק האדם הלחוץ ביותר בממלכה כולה. בכלל, פרט
להטבה של לגור בארמון, שהיא ללא ספק בונוס רציני, בייחוד אם
נביא בחשבון את הארוחות של הטבח המלכותי, עבודתו היתה בין
הגרועות ביותר שניתן היה להעלות על הדעת. העניין היה קטן,
התשלום לא היה קיים, האחריות היתה כבידה, והסיכון היה גבוה
מאד. שוליית המלך. לכאורה אולי נשמע התפקיד מפתה, אולם
היתרונות של להיות יד-ימינו של המלך, נעלמים כלא היו כשלמלך
אין כלל יד שמאל. המלך היה מעוניין בשולייה מסיבה פשוטה אחת -
תפקיד השוליה היה לחסוך למלך את הדאגה והמאמץ הכרוכים בלהוציא
את משאלותיו אל הפועל. השוליה דאגה למילוי משאלותיו של המלך,
יהיו אשר יהיו, מכוס מיץ ועד ארמון חדש. אולם כשכל האחריות
מוטלת על השוליה, כך גם כל האשמה, כשמשתבש דבר-מה, ולו הקטן
ביותר. אחרים היו אולי מאשימים את השרברב בבעיות בצנרת, אולם
למלך לא היה כל קשר עם השרברב. לו היה דבר-מה לא כשורה, היתה
זו מן הסתם אשמתו של השוליה, האדם היחיד אליו פנה המלך למילוי
משאלותיו. ומלך שזעמו מכוון כלפיך, זה לא דבר טוב. לא שהמלך לא
היה אדם אדיב, נחמד ומתחשב, אולם כדרכם של מלכים, היה יכול
בקלות לעקור את ידיך מבלי להקדיש לכך מחשבה שניה, אם דבר מה לא
נראה בעיניו, פשוט כי זו אחת מזכויותיהם הבסיסיות של מלכים.

פינוטו היה בדיוק עובר את אותם רגעים של יקיצה, כשמולו מהבהבות
תמונות של חדר גדול עם כסאות רבים, ריקים ברובם כשדוכן משונה
נמצא בקצהו, רקע שחור ודמותו של איש גדל מימדים אל מול עיניו,
מבלי שניתן לקבוע בוודאות מה מהבאים שייך למציאות ומה לחלום.
אולם אט אט, החלה תמונת החדר להיעשות נדירה יותר, ודמות האיש
גדל המימדים החלה מתבהרת. בשניות הראשונות עוד קיווה פינוטו כי
הזקן הלבן הגדול אינו יותר מפרי דמיונו, וודאי יעלם בקרוב,
אולם הגלימה האדומה הרחבה שהופיעה שניה מאוחר יותר, לא הותירה
מקום לספק. פינוטו קפץ באימה על מיטתו החוצה מבעד שמיכתו,
כשפניו מביעות מבט מעורר רחמים. "אדוני המלך ! מוכן לשרתיך
בנאמנות בכל שעה בשעות היום והלילה ! בחיי ! נשבע שעשיתי רק את
שחשבתי נכון ומוצדק ! אנא האמן לי !" צווח פינוטו בקולות
זועקים, עד שהמלך קימט מעט את ראשו, נוכח הצלילים הלא נעימים
שהתגלגלו לאזניו. פינוטו נראה עכשיו אנרגתי כל-כך, עד שקשה היה
להאמין כי רק לפני רגעים ספורים היה שקוע בחלומו על מקום רחוק
ונפלא, עם הפרדת ראשויות וזכויות אדם ואזרח.
המלך הביט בפיג'מת הפסים של פינוטו, השתהה עליה רגע, ואחר הניח
את מבטו על עיניו של השוליה.
"הירגע פינוטו,  לא באתי להוציא אותך להורג." אמר המלך
בנונ-שלאנטיות.
"לא ?" שאל פינוטו מופתע במקצת.
"לא."
"אה. יופי." הוא כמעט ופלט את המשך המשפט 'אז מה בכל זאת הביא
אותך לכאן בכבודך ובעצמך בשעה כה מוקדמת בבוקר ?', אך ידע
שהמלך עשוי לפרש זאת בטעות כרמיזה על היותו בלתי-רצוי, מה
שעשוי לשנות את החלטתו הראשונה.
"הבט פינוטו." אמר המלך והרים כף רגל חשופה, עם ציפורניים לא
מאד מטופחות, אל מול עיניו של פינוטו.
"נפלא ! איזו כף-רגל משובחת ! המרקם, הצורה, העדינות, הנוקשות,
פשוט מק..."
"פינוטו !" קטע אותו המלך בקול עוצמתי. "לא באתי לכאן כדי לקבל
מחמאות על כף-רגלי !"
"מובן שלא." הסכים פינוטו.
"יפה. פרט לכך, הגד לגנן שיגזום היום את העצים בגן, ואני
מעוניין לאכול היום צהריים בשעה אחת ושלוש דקות."
פינוטו נראה מבולבל. "כן, כמובן. פרט למה, אם יורשה לי לשאול
?" הוא ידע שזאת שאלה מסוכנת, אך להעמיד פנים שהבין דבר-מה שלא
הבין, לבטח היה מסתבר כקטלני בשלב מאוחר יותר.
"פרט ללתקן לי את הנעליים כמובן." אמר המלך בניחותא. זה לא
הרגיז אותו.
"נכון." אמר פינוטו, והנהן במרץ, חמש או שש פעמים. המלך השמיע
שיעול מכובד, קם בכבדות מכסאו, והחל צועד באיטיות אל מחוץ
לחדרו של פינוטו. לא היה טעם להזכיר למלך שהגנן גזם את העצים
בגן כבר אתמול. הם יאלצו להיגזם שוב היום, וגם מחר, אם יהיה
בכך צורך. מובן שמשימותיו של פינוטו היו רבות בהרבה ממה שהזכיר
המלך אותו בוקר. אולם המלך לא יכול היה להזכיר בפניו את כל
משימות ניהול הממלכה כל בוקר, וחלק מתפקידו של פינוטו, היה
לתחזק את הממלכה, תוך הבנה בעצמו של מה עליו לעשות.
פינוטו נשם לרווחה כשיצא המלך מן החדר, שכן זה סימן עבורו מקרה
נוסף, בו נחלץ מן הרע מכל. המשימה שהדאיגה את פינוטו ביותר,
היתה שעת ארוחת הצהריים. כשהמלך אמר "אחת ושלוש דקות", הוא
התכוון בעצם "אחת ושלוש דקות לפי השעון שלי." והשעון של המלך
היה דבר מקרי משהו, היות שהמלך היה מכוון אותו כל פעם לזמן
שנראה לו המתאים ביותר, ללא התחשבות באיזשהו מימד זמן
אובייקטיבי, אם היה אחד כזה. פינוטו יאלץ למצוא דרך להציץ
בשעון המלך המונח בכיס גלימתו, מהר ככל האפשר, ולקוות שהוא לא
יכוון שוב את השעון, לפני אחת ושלוש דקות (מה שבהחלט עלול
לקרות, אם יתקוף אותו רעב פתאומי).
אך דייה לצרה בשעתה. באם יבחר המלך להרחץ היום, מה שבהחלט נראה
סביר לפי מצב כף רגלו, הרי שהצצה בשעונו תהיה משימה פשוטה.

הגנן הביע את מורת רוחו מהוראת היום. "עוד מעט כבר לא ישאר מה
לגזום. האם אני גנן או נגר ? נגר, זה מה שהמלך יצטרך בקרוב."
על אף מורת רוחו, הוא יבצע את ההוראה. יתכן וחייו של פינוטו
תלויים בכך, ופיקוח נפש, אפילו הגנן מסכים, דוחה גננות.
"איך שאתה רוצה. אולם אני לא צופה לממלכה הזו עתיד מזהיר."
הזהיר הגנן את פינוטו, שהודה לו על שיתוף הפעולה.

פינוטו נכנס לחדר קטן ואטום, שהדיף ריח חריף של דבר-מה, אותו
התקשה לקבוע. מאוחרי שולחן עבודה מלוכלך במקצת, היה ישוב איש
מבוגר, עם שיער אפור חלק, וארוך במקצת. משהו במראהו של האיש,
גרם למילה 'מטונף', להדהד במוחו של פינוטו, על-אף כי התקשה
לקבוע בדיוק מה זה היה.
"שלום רב." אמר פינוטו.
שקט נשתרר לרגע קצר. "כן." ענה הסנדלר לאחר מכן, בקול זועף,
אולי אף שתוי.
פינוטו היסס רגע קצר. "הבאתי נעליים לתיקון, זו משימה דחופה,
היות שמדובר בנעלי המלך !" הכריז בגאון.
"לא." אמר הסנדלר באותו קול זועף.
פינוטו נראה מופתע. "מה זאת-אומרת לא ?" שאל בחוסר נחת
מסויים.
"לא." אמר הסנדלר באותו קול זועף, אך בדציבלים מעט יותר
חזקים.
"מה זאת-אומרת לא ?" שאל פינוטו בחוסר נחת רב.
הסנדלר הרים לראשונה את ראשו ובהה בו. "אני לא מסנדלר יותר."
אמר בתקיפות.
"מה זאת-אומרת אתה לא מסנדלר יותר ?" שאל פינוטו בעצבים
מרוטים.
"יש עכבר שנמצא פה, ומפריע לי לעבוד." הסביר הסנדלר לפינוטו
בטון שמבהיר מה הוא חושב על מנת-המשכל שלו.
"מה זאת-אומרת יש עכבר ?" שאל פינוטו בזעקה.
הסנדלר הביט בו וכיווץ את עיניו. "אתה ממש קשה תפיסה אתה יודע
?"
פינוטו עצר לרגע והתעשת.
"אה, זאת-אומרת, כן. כלומר, אולי אתה יכול להמליץ לי על סנדלר
אחר ?" הצליח להוציא משפט הגיוני מפיו, בסופו של דבר.
"אין." אמר הסנדלר בשקט. יתכן והיה זיק של שובבות או של חיוך
מרוצה על פניו, אך מכל מקום, לא ניתן היה להבחין בכך.
"מה זאת-אומרת אין ?" ייבב פינוטו בייאוש.
"היה אחד זקן כמה בתים מכאן, אך הוא נפטר לפני שבוע
מדלקת-ריאות. אני והוא היינו שני הסנדלרים היחידים בממלכה.
עכשיו זה רק אני, ואני כאמור כבר לא מסנדלר." הסביר, הוא היה
מעט יותר אנושי עכשיו, ומבטו כבר לא היה קפוא.
"אבל זה לא הגיוני." אמר פינוטו, בקול תמהוני משהו.
"זה כוחו של מונופול." אמר הסנדלר.
"אה ?" פינוטו נראה מבולבל. הוא לא ממש הבין את הקשר של
מונופול לכל העניין. אולם הדבר הפסיק להטריד אותו אחר רגע. היו
לו בעיות חמורות יותר. באופן מפתיע, הוא הצליח לגייס באותם
רגעים קשים את כוחות ההגיון לטובתו.
"אז מה בעצם הבעיה עם העכבר הזה ?" שאל.
"בכל פעם שאני מתחיל לעבוד, הוא יוצא ממחילתו וגונב לי את
המסמרים. זה בלתי נסבל." הסנדלר נראה ממורמר.
עיניו של פינוטו אורו. "אה ! זאת כלל לא בעיה ! אני יכול להביא
לך כמה מסמרים שרק תרצה !" הצהיר פינוטו בשמחה לאיד.
"עכשיו כבר מאוחר מדי, עכשיו אני כבר ברוגז." הסביר הסנדלר.
פינוטו כמעט בכה. "כן, אני יודע למה אתה מתכוון, אבל בוא נשאיר
את העבר מאחורינו ונצעד אל עבר עתיד טוב יותר." אמר בחיוכו
האחרון שהצליח לסחוט.
הסנדלר הביט בו בבוז. "כל עוד העכבר הזה כאן, אני לא מסנדלר !"

פינוטו לא נבהל הפעם. "טוב, בסדר. אני חוזר עכשיו לארמון,
ומוציא צו לסילוק העכבר מן הממלכה. אתה מתחיל לעבוד על תיקון
נעלי-המלך, בסדר ?"
הסנדלר הרים את ראשו, ונראה עתה מרוצה. "בהחלט !" אמר בקול
מחודש, וקם מכסאו.

פינוטו רווה עוד כמה רגעים של נחת בדרכו חזרה לארמון. אמנם הוא
עמד לגרש עכבר מסכן אל מחוץ לממלכה, אך זה כנראה כוחו של
מונופול, או מה שזה לא יהיה. ובהחלט, יומו של פינוטו נראה עתה
כמבטיח גם את המחר. הארוחה הוגשה בזמן, והמלך היה מרוצה. וכמעט
ויכול היה פינוטו לשכב במיטתו ולחגוג יום נוסף של הישרדות,
לולא דפיקות נמהרות ששמע פתאום על דלתו.
הוא פתח את הדלת, ופקיד האזרחות התפרץ פנימה. פינוטו לא אהב
אותו. הוא היה אדם מעצבן במיוחד, ותמיד לבש משקפיים, פריט
שפינוטו מצא אותו ברברי במיוחד. הוא התחיל מייד בהודעתו, ללא
גינוני חולין מיותרים :
"הריני להודיעך כי מחר בבוקר, תובע עכבר מרוגז סנדלר מרוגז עוד
יותר, בעניין צו-חצר הממלכה, המורה להגלותו ללא דיחוי.
לטיפולך."
פינוטו נראה המום. "הרי זה מגוחך ! לתבוע למשפט המלך נגד צו
שהוצא מחצר הממלכה ? זה מעשה מטופש למדי !" התאמץ פינוטו לשכנע
את עצמו שעניין זה לא יעלה לו ביוקר. "זה לא הגיוני ! זה הרי
אידיוטי ! הרי זה אבסורד ! בקיצור, זה דבילי מאד !" קבע
פינוטו.
"כן." הסכים פקיד האזרחות, ויצא את החדר.

למחרת בבוקר, היה המלך ישוב במלוא הדרו על הכיסא הרם, כשבמרחק
מה ממולו שתי קתדרות. אחת בצידו הימני של החדר, ואחת בצידו
השמאלי. על הקתדרה השמאלית, עמד סנדלר בבגדים מרופטים, שנראה
מוזנח משהו, אך מרשים מצד אחר. באופן מגוחך משהו, על הקתדרה
הימנית ניצבה מזוודה קטנטונת, שלצידה עמד עכבר שנראה מאד לא
מרוצה. המלך ישב במבט מהורהר, אף כי איש טרם אמר דבר. סבלנותו
של העכבר פקעה :
"קיבלתי צו גירוש שערורייתי !" התפרץ אל הדממה. הסנדלר לא נשאר
חייב :
"העכבר הלז גונב לי את המסמרים, ואני לא מוכן לסנדלר ככה !"
המלך הוריד סוף-סוף מבטו מהתמונה שהיתה תלויה על הקיר, ובחן את
שני הנוכחים. הוא הביט בעכבר :
"מה העניין ?" פלט המלך באיטיות רבה.
"אמרתי לך, קיבלתי צו גירוש !" העכבר דיבר בתקיפות מרשימה
לגודלו הזעום.
"ו...?" שאל המלך.
העכבר נראה מופתע נוכח השאלה. "זה לא צודק." אמר.
המלך הביט בו במצח מקומט משהו. "ושאני אצטרך ללכת ללא נעליים,
זה כן צודק?" שאל בנועם פשוט.
"מובן שלא, אבל... זה לא שייך לעניין."
"אני מבין." אמר המלך. שוב נשתררה דומיה בחדר. ניכר היה
שמחשבות היו עוברות בראשי הנוכחים. המלך פנה שוב אל העכבר :
"הרשה לי לשאול אותך דבר-מה. מהי התועלת מכך שאתה נמצא בעיר
?"
"מה זאת-אומרת ?" העכבר לא הבין. או לפחות, לא עיכל.
"כוונתי היא, מה אני מרוויח מכך שאתה תושב בממלכה שלי ?" המלך
דיבר מאד ברוגע.
"חשבתי שהמשפט אמור להיות מוכרע לפי עקרונות הצדק, ולא לפי
טובתו האישית של הוד-הלכותו." אמר העכבר בנימה מפתיעה משהו,
מלווה באומץ.
המלך חייך. "כן, כן, כמובן. אני שואל אותך ללא קשר למשפט. סתם
כך, בתור... ידיד." הסביר המלך.
העכבר היה זקוק לזמן לחשוב. "ובכן, ראשית כל, תרוויח את
נוכחותו של ידידך בממלכה." אמר.
"הממ..." המהם המלך באיטיות. העכבר הבין מכך שעליו למצוא הסבר
טוב מזה, ומהר.
"פרט לכך, ידוע לכל שעכברים מפחידים פילים וממותות. אם תשאיר
אותי בממלכה אוכל לטפל בבעיה כזו באם תתעורר. עכבר בממלכה
מהווה לא יותר ממטרד קטן, בעוד פילים וממותות עלולים להוות
בעיה של ממש, ואולי אף להחריב את הממלכה כולה."
עיניו של המלך נפקחו עתה יותר. "אתה צודק, חורבן הממלכה זה
באמת דבר רע מאד." הסכים המלך.
"רק רגע אחד !" התפרץ לפתע הסנדלר, שחש לראשונה פגיעה בסיכויי
הנצחון שלו.
שוב, המלך חייך. הוא הפנה אליו את מבטו. "כן ?"
"אתה מקשיב לדברים לא קשורים. מה לזה ולעובדה שהוא גונב לי
מסמרים ?"
"מה הנקודה שלך ?" המלך עשה עצמו כלא מבין.
הסנדלר שתק לרגע. "ובכן, זה לא צודק." אמר לבסוף.
המלך המשיך להביט בו. "וחורבן הממלכה על-ידי פילים וממותות זה
צודק ?" שאל אותו בהדגשה מסויימת.
"אהם, לא, ודאי שלא, ובכל-זאת, וודאי ניתן, לבנות גדר או
משהו..." הציע הסנדלר רעיון משונה למדי.
המלך התיישר בכיסאו, וניכר היה בו כי זמנו קצר, כלומר כנראה
שבטנו מקרקרת. הוא פנה חזרה אל העכבר :
"נניח שאבטל את צו ההגלייה. מדוע אתה חייב לגנוב לסנדלר מסמרים
?" שאל.
"מזה אני מתפרנס. אני מוכר את המסמרים בקהילת העכברים,
בוועידות הבין-לאומיות." הסביר העכבר בנימה אפולוגטית משהו.
"אז מה דעתך שאני פשוט אתן לך חבילה גדולה של מסמרים, ואתה
תעזוב את הסנדלר לנפשו ?" הציע המלך.
"בשום אופן לא. אני לא אהיה אוכל חינם ! זה נראה בעין מאד לא
יפה בקהיליית העכברים." הסביר העכבר.
המלך נראה עייף. "גאוותם של עכברים אכן ידועה ברבים. אז מה
דעתך שפשוט תהיה שוליה של הסנדלר, תעזור לו בעבודתו, והוא
בתמורה ייתן לך מסמרים ?" הציע המלך.
"חזיז ורעם !" התפרץ הסנדלר. "אני לא אעסיק את העכבר הפושע הזה
בתור שוליה! זו תהיה שואה לשמה הטוב של הסנדלרות !" הכריז. גם
על פניו של העכבר ניכר בוז.
המלך הביט בהם בחוסר תקווה. "מה אתה אומר... טוב. אכן הבעיה
קשה. אני צריך לישון על העניין הזה. חיזרו מחר, ואפסוק את
הדין. בתיאבון." אמר המלך, וקם לצאת את החדר. העכבר והסנדלר
חזרו שניהם לא מרוצים את ביתם. איש מהם לא נהנה מחברתו של האחר
בדרך. אך ככה זה עם סנדלרים ועכברים.

למחרת היום, שוב היה ישוב המלך בכסאו הרם, ושוב היו הסנדלר
והעכבר ממוקמים על הקתדרות. המלך פתח בדבריו, ללא עיכובים
מיותרים :
"אתמול שמעתי את נימוקיהם וטענותיהם של שני הצדדים, וערכתי
חקירה מקפת של הבעיה וההשלכות הצפויות. אכן, מוכרח אני להודות,
כי מדובר במקרה קשה מאד, ובהחלטה סבוכה. האם עלי לסכן את חורבן
הממלכה בידי פילים גדולים וממותות, או מנגד, האם עלי ללכת ללא
נעליים ? מהו העיקר ומהו התפל ? מה נעלה על מה ? לאחר שעות של
הרהורים ללא הועיל, הגעתי למסקנה מרחיקת לכת. אתם מבינים, אני
שפטתי מקרים רבים מאד כבר, וכנראה שעייפתי מכל המשפטים האלו.
וכך הבריק במוחי הרעיון - מדוע שדוקא אני אהיה חייב להיות
השופט ? מי אמר שעל המלך לקחת על עצמו את החובה המעיקה הזו ?
הפתרון שהגיתי הוא פשוט ומבריק. מעתה, נכונן בממלכתינו מערכת
משפט מסועפת. היא תכלול שופטים, שיהיו אנשים אובייקטיביים ככל
הניתן, שיפסקו בין האזרחים. כמו-כן, בכדי לעשות את הדיון יעיל
וענייני יותר, נפתח אקדמיה מיוחדת שתכשיר אנשי מקצוע לייצג את
האזרחים במשפטם. זוהי פסיקתי. כעת, אני מעביר את הטיפול בעניין
זה, ובכל עניין משפטי אחר לידי... הראשות השופטת. יום נעים."
פסק המלך למרבה תדהמת כל הנוכחים בחדר. אולם המלך היה מחוייך
עד מאד, ולא בכדי. הוא קם, ויצא את החדר. "הראשות השופטת !"
מלמל לעצמו בחיוך מרוצה. "איזה שם נחמד."

העכבר והסנדלר, פנו כעת, בעל כורחם אל ה'ראשות השופטת' החדשה.
אולם הם לא קיבלו את פסיקת הדין באותו יום. למעשה, גם לא ביום
שלאחריו, או בזה שלאחריו. יתכן ואני טועה, אך דומני כי השניים
לא קיבלו פסיקת דין סופית מעולם. המשפט נמשך שנים לא מועטות,
ויש אף שיגידו רבות, והוצאותיו היו יקרות ומכבידות על השניים.
הם נאלצו להוציא את כל כספם בתשלום ל'נציגים' המקצועיים, שטענו
במקומם במשפט, על מנת לעשותו יעיל וענייני יותר. ככלל, המעניין
היה, שהעוינות ששררה בין השניים בתחילה, החלה מתפוגגת עם
השנים, מתוך תחושה של גורל משותף. הם היו הולכים יום-יום הביתה
יחדיו, ומתדיינים על שאירע אותו יום במשפט. באחד הימים,
התיישבו השניים שעייפו מעט, על צד הדרך, בדרכם הביתה.
הם התנשפו קלות, ועצמו עיניהם מעייפות.
"ממש באסה הא ?" שאל העכבר.
הסנדלר נאנח. "כן, אני מוכרח להגיד שסיבכת אותי כהוגן עם המשפט
הזה. תוצאות אין, אך כל חסכונותיי נעלמו כלא היו על ההוצאות.
הכנסות אין לי, כי אני כבר לא מסנדלר כידוע לך, והעתיד אינו
נראה מבטיח."
"כן," הסכים העכבר, "אני מבין אותך. גם אני כבר אינני מתפרנס,
שהרי אין לי מאיפה לגנוב מסמרים, גם לי כבר אין כח, וגם אני
פושט רגל." אמר בקול תשוש.
"המצב קשה." סיכם הסנדלר.
"תגיד, מדוע שלא תחזור לעבודתך ?" שאל העכבר.
הסנדלר נד בראשו מצד לצד. "אני כבר זקן מדי לשם כך. כבר אין
בכוחי לתקן וליצור נעליים. הסנדלורים ממני והלאה, לו הייתי
צעיר בכמה שנים, אז אולי, אבל עכשיו, המצב כבר אבוד."
"אולי לא." אמר העכבר.
"מדוע לא ?" שאל הסנדלר בסקרנות.
"מה דעתך שאני אעבוד איתך ? אני אהיה השוליה שלך. אני עוד צעיר
יותר, ויש לי כח. תשלם לי במסמרים. כך  אתה תרוויח מנעליים,
ואני ממסמרים, מה דעתך ?"
"זה דוקא רעיון לא רע." הסכים הסנדלר.
"מצויין. סיכמנו ?" שאל העכבר והושיט את זרועו הקטנטנה.
"סיכמנו." חייך הסנדלר והושיט לו את אצבעו הקטנה.
השניים קמו, והלכו יחדיו אל ביתם, אל עבר עתיד טוב יותר. משהו
אמר להם שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה.

"אתה יודע," אמר העכבר, "לו היינו מסכימים לרעיון הזה כשהמלך
הציע אותו, היינו חוסכים את כל המשפט הזה."
"טוב, נו. נעמיד פנים שזה לא נכון." הציע הסנדלר.
העכבר צחק. "תסתכל על זה כך, יתכן ועוד יצא משהו טוב מרעיון
ה'ראשות-השופטת' הזה, והוא עוד יתפתח לכל העולם ויביא גדולות.
אם כן, הרי זה יהיה בזכותינו."
הסנדלר נד בראשו מצד לצד. "תפסיק לדבר שטויות. מי יאמץ רעיון
כל-כך אידיוטי?"
העכבר היסס. "כן, אתה צודק. תגיד מה הקטע שלך עם הפועל הזה,
לסנדלר ?"


סוף.