הלילה אני יכול לכתוב את המילים העצובות מכולן.

אני יכול לכתוב : " הלילה מלא כוכבים,
והכוכבים, כחולים, מנצנצים במרחק".

רוח הליל רוקד בשמיים ושר.

הלילה אני יכול לכתוב את המילים העצובות מכולן.
אהבתי אותה, ולפעמים  היא אהבה אותי.

בלילות כאלו , החזקתי אותה בזרועותיי.
נישקתיה פעמים אין ספור תחת שמי האינסוף.

היא אהבה אותי , ולפעמים אני אהבתי אותה.
איך יכולתי שלא לאהוב את עיניה הגדולות , השקטות ?

הלילה אני יכול לכתוב את המילים העצובות מכולן.
לחשוב שהיא כבר לא שלי. להרגיש שאיבדתי אותה.

לשמוע את הלילה הריק , ריק עוד יותר בלעדיה.
והמילים נופלות על הנפש כטל על דשא.

מה זה משנה שאהבתי לא יכלה להחזיק אותה.
הלילה זרוע כוכבים והיא לא איתי.

וזה הכל. הרחק מכאן , מישהו שר. הרחק מכאן.
נפשי אבודה בלעדיה.

וכאילו להביאה קרוב , עיני מחפשות אחריה.
לבי מחפש אחריה והיא לא איתי.

אותו הלילה המלבין את אותם עצים.
אנחנו, אנחנו שהיינו , אנחנו לא עוד.

אני לא אוהב אותה יותר , אמת, אבל כמה אהבתי אותה.
מיתרי קולי חיפשו את הרוח להגיע ולגעת באוזנה.

של מישהו אחר. היא תהיה של מישהו אחר . כפי שפעם
הייתה שייכת לנשיקותיי.

קולה, גופה השברירי. עיניה האין סופיות.

אני לא אוהב אותה יותר , אמת, אבל אולי אני אוהב אותה.
האהבה קצרה והשכחה ארוכה.

כי בלילות כמו זה החזקתי אותה בזרועותיי,
נפשי אבודה בלעדיה.

למרות כי זה עשוי להיות הכאב האחרון שהיא גורמת לי,
ואלו עשויות להיות המילים האחרונות שאכתוב בשבילה.