כל מה שבא לי, זה להריח אותך שוב. אני מתגעגעת לריח שלך. הריח
הזה, שאין לי מושג
איך להיזכר בו, אבל כשאני מריחה אותו אני יודעת שזה זה.
וזה יותר חזק מכל זיכרון, אפילו דה ז'ה וו, שיש לי ממך.
וריח, בתור חוש נורא ראשוני או פרימיטיבי או אינסטינקטיבי,
משהו כזה, זה לא דבר שקל
לשחזר בראש כמו שאפשר לשחזר את המלים שאמרת, או אפילו את הטעם
של השפתיים שלך.
אבל הריח שלך- זה אתה. זה היית אתה, לפחות, עד לפני איזה חצי
שנה. ואז נעלמת.
לפעמים אני הולכת סתם ככה ופתאום הריח שלך עובר בי, לרגע. ואז
גם כל הרגשות האלו שאני
מדחיקה ביעילות יחסית, צפים שוב.

כל מה שאני רוצה זה לדבר איתך, כי איכשהו נראה לי שאתה היחיד
שאי פעם הבנת באמת.
וזו בטח סתם אשליה, כי זה לא שהכרנו נורא נורא טוב אף פעם.
ובכל זאת, משהו קישר בינינו.
עם כל "פער הגילים", ועם כל זה שלא היינו בקשר שנה וחצי, עדיין
הצלחנו לדבר רצוף
על כל מה שהטריד אותנו בעבר ובהווה ובעתיד. ועכשו יש לי המון
דברים להגיד והמון דברים
שאני מרגישה, ויש לי עם מי לדבר- אבל אין אף אחד שבאמת יבין.
אולי זו אשליה או אידיאליזציה שלך, אבל נדמה לי שאתה תבין, אם
אי פעם תחליט שאתה רוצה
לראות אותי שוב.

ואין לי ספק שזה הכל טמון בריח הזה שלך. הרי אומרים שכימיה בין
אנשים תלויה, בהרבה,
באיך שהם מריחים.
אולי בכלל התאהבתי בדיאודורנט.