תמר כרמל / כשהתריס מוגף |
נכנע אור הסנוורים
ומצטנע.
אז גווע מארש הששים אלי...
הצודקים...
שאין בילתם.
וצללים
שהיו שם תמיד,
נחבאים מאחורי וילון
-קליל למראית עין-
עולים ובאים על הכתלים
בזקיפות קומה
בבהירות
שיש בה בשורה
על אומץ.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|