היו הייתה פעם ילדה, שהייתה קטנה-קטנה מבחוץ, ובכל פעם שהיו
נוגעים בה היא הייתה קרה. אבל מבפנים היא הייתה הכי גדולה
וחמימה בעולם- ראו לה את זה בעיניים.
והעיניים שלה אף פעם לא כבו, אפילו כשהיא הייתה עייפה ולא היו
לה כוחות, היא לא וויתרה.
והיה לה תחביב, לילדה. ללכת בין אנשים, במקומות הומי אדם,
ולגעת בהם עם העיניים הגדולות שלה, לחייך חיוך קטן... ואז-
הבנאדם שבו הייתה נוגעת היה מתמלא פתאום בהרגשה הכי נפלאה
בעולם! כמו שמאוהבים, והולכים ברחוב עם חיוך ענק ומפגר שמרוח
לך על הפרצוף, ובטוחים שכל העולם רואה, אבל זה עדיין לא
אכפת...
והיא הייתה הולכת ככה בין האנשים, נוגעת בעדינות, וכולם היו
שמחים.
ואם תלך על חוף הים, או בתחנה המרכזית, או בכל מקום עם הרבה
אנשים- תחשוב על הילדה הקטנה ההיא, וזה בטח יעשה לך טוב...
סיפור הדרן שכתבתי לערן מהצ'ט... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.