"לא תמיד אני בוכה בלילה כשאני חושבת עליך, לפעמים אני סתם
מרגישה משותקת וחסרת רגש ומלאת חרטה וכעס עצמי".

מאותו יום, התחלתי לחלום חלומות מוזרים- שאתה שחקן ראשי בהם
ולא, בסוף כל חלום אתה לא קד קידה ואני והקהל לא מוחאים לך
כפיים, אלא בסוף ההצגה הזאת זה רק אני בלי קהל ובמקום תשואות
סוערות אני בוכה כי אתה נעלם כל הזמן מהבמה כי המוות הוריד על
הצגת חייך את המסך.

לפעמים אני מקבלת פלאשים , ואני ממש מרגישה את הגוף שלך מעלי
ואני ואתה במין עולם שנבנה על-ידינו במיוחד עבורנו, ואתה לוחש
באוזני ולעבר חלל החדר "אני אוהב אותך!".

ולפעמים אני חושבת מה היה אם הייתי נוסעת קצת יותר לאט ואם
במכונית היה פחות רעש ואלי אפילו אם היתי פחות מתרכזת בך...
היתי יכולה להתרכז בך יותר כהיום ולא בקבר שלך וכל רגשות האשמה
האלו ... כן אני הרגתי אותך, ובדרך הרגתי אותי ואת שאר האנשים
שהיית בעל חשיבות רבת משמעויות עבורם.

"לא תמיד אני בוכה בלילה, לפעמים אני עושה דברים אחרים אבל אף
אחד מהם הוא לא לישון, עכשיו אני גוף בלי נפש, אני מתה מהלכת".