שנים שלא כתבתי. וזה פתאום כלכך מוזר..
לקחת עט ונייר. ולרשום את מה שעולה לי ככה בראש..
וכלכך הרבה צצים פתאום.. דברים ששכחתי ופתאום עולים
או דברים שכרגע קרו.
ואין לי בכלל את המילים או הכלים בשביל לתאר את מה שאני עוברת
בפנים.. וזה כואב וזה שמח וזה עצוב ורע.. זה הכל ביחד.
תמיד אני נשארת בסוף עם טעם טוב בפה. אבל החוויות..
הם עדין כואבות..
עברתי המון מאז הפעם האחרונה שישבתי וכתבתי את מה שחשבתי..
המון פעמים ניסיתי לחזור.. אבל זרקתי את כל מה שהתחלתי.
זה לא הצליח לתאר בדיוק את ההרגשה שהייתה לי. או את מה
שעברתי.
ועכשיו שוב פעם אני פה. באותה הסיטואציה. עם המקלדת והעכבר
והמסך המכוער..
והנה. אני כותבת פה..
והופ.. אין לי מילים שוב פעם לתאר .. את מה שבפנים..
זה כלכך הרבה.
זה כמו הכאב בטן שיש לי עכשיו.
כל הכיבה מתהפכת ומתהפכת. וזה או לשלשל או להקיא.
ואני לא יודעת מה יהיה מחר. או עוד שניה או עוד דקה
ומה יגידו ואיך זה קרה.. ומה אני יעשה ובאיזה מצב.
לא יודעת.
לפעמים זה מפחיד. בדרך כלל זה מפחיד. ולפעמים זה כיף.
שאתה לא יודע מה יהיה בעתיד. למרות שהעתיד הוא עוד שניה או מחר
או עוד שנה.
עכשיו זה מפחיד. קצת.
כי הוא אוהב אותי נורא.. ואני מה לעשות.. עם כל הרצון הזה.
לאהוב.
זה לא יוצא לי. מצטערת אדוני. זה לא כזה פשוט לי.
ואתה אוהב אותי.. כלכך.. ככה זה נראה בכל אופן.
ואתה.. רק פעם בשבועיים אני יראה אותך.. ואתה כלכך רוצה ממני
אותי
ואני .. לא יודעת איך לתת וכמה ולמה.. ואני בעצם.. לא אוהבת
כלכך.
אוהבת.. אבל לא כמוך. וגם לא אותך. אוהבת מישהו אחר.
וזה כואב לי להכאיב לך. באיחוד כשאתה לא יודע מה אני עוברת
ומרגישה. אבל מה יש לי לעשות?
אני כולי בבלבלות. ואתה. מחר בבוקר מוקדם תסע לצבא..
ואני בכלל שונאת את הצבא. בכלל לא יודעת אם אני יתגייס או לא.
ואתה עם המדים הירוקים המזוויעים האלה..
ואתה כלכך יפה. עם החיוך העצוב שלך נפרד ממני בנשיקה
עם חצי דמעה
ואני כמו ילדה טובה. יגיד שלום יגיד שאני יחכה לך..
וילך. לאן?
ממך?
יחכה לך ?
ל איודעת... לא יודעת.. הכל כלכך אפור.. מעונן. לא בהיר. לא
מצליחה להבין מה שרץ לי במוח המעוות שלי..
ואתה תתקשר כמה פעמים. כשיסכימו לך. כי זה החוקים.
ואני יענה ויספר לך מה שעברתי השבוע ואתה תספר כמה שקשה שמה
ומה שעושים לך. ואיך בשטחים. ואני יגיד שאני שונאת שאתה צריך
לעבור את זה ואתה תגיד נו טוב.. אבל מישהו צריך לעשות את זה.
ואני כנראה יסכים ויגיד שאני אוהבת אותך(?)
ואני ילך ליניר ויספר לו שדיברתי איתו. הוא ישמח ואני יבכה
ויהיה כרגיל
או שהגיע הזמן לשים לזה קצה?
הגיע הזמן שאני יחליט. ויספר לך ?
למרות שאני לא .. ממש .. יודעת מה עובר עלי כרגע.
הדבר היחיד שאני יודעת שנכון כרגע לעשות
זה לצעוק
צעקה אדירה! ענקית! שכולם ישמעו. בעצם לא איכפת לי שישמעו.
שאני ידע. שאני ידע לצעוק. כמו שתמיד ידעתי. שלא נאבדתי.
אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה
אולי זה ישחרר איזה משהו.
ואולי לא.
אבל זה נראה לי נכון לעשות.
כרגע לפחות.

מקווה שאני ימשיך לכתוב. מקווה שאנלא יעלם בעולם הגדול ומעוות
הזה
מקווה שיהיה לי טוב וגם לכם. מקווה. שלא נעלם. ביחד נשאר.
מקווה להמשיך לאהוב ולעשות את הדבר הנכון.
מקווה שאני ישאר אייריס. לנצח.