לוחשת את שמך באפלה. שומרת על ההרגשה שלא תיעלם.
מחכה לפעם הבאה שאראה אותך...

הכרתי אותך כשלא ציפיתי לבואך.
זה קרה, ועכשיו כשאני לוחשת את שמך בחלום, אל תוך החושך כאילו
הייתה ממש שם כביכול, אתה לידי מגיב, מלטף את שערי, נושם לידי
ואני, יכולה להרגיש את נשימתך באוויר מלטפת בעדינות את כף ידי
אך... לא טעיתי. זו נשימתי שיוצאת אל חלל האוויר האפלולי,
המסתורי... ואולי כל זה חלום. חלום מאוד, מאוד, מציאותי.
אני רק מסתכלת מעבר לכתפי ואתה שם מחייך עם החיוך השובב
שלך...

אנחנו לבד. אבל... אתה מתקרב אלי כממתיק סוד, לוחש לידי.
מילותיך לא ברורות הן מטושטשות...

כשאני איתך יממה שלמה היא נראית כדקה שנעלמת לאיטה ומתעמעמת
ככל שהזמן מתקדם ורצה, שלא לפספס את כל מה שנקרא לדרכה...
הוא, הזמן חולף לידי.
עוצר את נשימתי.
לא נותן לי לתפוס אותו ולשאול "חכה רגע, לאן אתה כל כך ממהר?"

כך, זה עוד לא נגמר.
עליי לברר אם זו מציאות או חלום...