בלילה יצאו הכוכבים. הצרצרים צרצרו, הרוח שרקה בחוזקה על
חלונות הבית. יעלי הקטנה שכבה במיטתה, ואבא הגיע כעבור כמה
דקות לחדרה. בשקט בשקט, בשביל לא להטריד את שלוות הילדה, הוא
ניגש לעבר מיטתה, נשק ברכות על לחייה ולחש:
"לילה טוב, מתוקה שלי."
אחר כך סב על עקבותיו, ניגש לפתח החדר, וכיבה את האור.
חושך. חושך כיסה את החדר, ואת אוויר הלילה והשמיים בחוץ.
יעלי ניסתה להירדם, ועצמה את העיניים שלה חזק חזק כמו שתמיד
עשתה כשהייתה עייפה ורצתה לישון. וכך היא שכבה לה שם. דקה,
עשר דקות, חצי שעה, שעה. אבל משהו הפריע לה.
יעלי ידעה שהמפלצת הרעה והמפחידה אורבת לה מחוץ לחדרה, מחכה רק
לשעת הכושר שהילדה תירדם, בשביל שתוכל לבוא ולבלוע אותה בלי
מלח.
היא ידעה גם, בביטחון גמור, שאבא שלה הוא הכי גדול והכי חזק
בכל העולם, וכי כל עוד הוא ישן עם אימא בחדר לידה, הוא תמיד
יבוא ויציל אותה מידי המפלצת. כבר כמה פעמים נוצר מצב שבו
המפלצת התכוונה לתקוף את יעלי הקטנה באישון לילה, להפתיע אותה
במיטתה ולאכול אותה - אך יעלי תמיד הייתה יותר חזקה ויותר
מהירה מהמפלצת, וכל אימת שפלטה מפיה את הצעקה הנצחית:
"אבא!!!", היא ידעה שלא יאונה לה כל רע; שהרי בשנייה שאבא
הגיח לחדר בתחתוניו ובגופייתו, כולו מודאג ומלא נחישות לעזור
לבת שלו, המפלצת הייתה תמיד נעלמת כלא הייתה, ויעלי הייתה
יכולה להמשיך ולישון בשקט ושלווה.
ואבא תמיד מילא את הצד שלו בעסק הבלתי ברור בינו לבין ילדתו
הקטנה. שהרי הוא היה אבא טוב, ומאוד פיכח גם. הוא ידע עמוק
בלבו שאין שם כל מפלצת, אך במקביל הוא גם הבין שיעלי באמת
ובתמים האמינה שההפך הוא הנכון - וכי מחוץ לחדרה מגיחה כל
לילה חיה רעה וחסרת רחמים עם ניסים חדים, פרווה גסה וחומה ו-
מבט כועס מאוד בעיניים. בשל הידיעה הזו, יעלי ואבא סיכמו ככה
בלי מילים, שכל לילה יעלי תיכנס למיטתה כשהחשמל דולק (המפלצת
פחדה מאור ומחשמל), ותוך דקות בודדות יגיע אבא לחדר, יכסה את
ילדתו, יכבה עבורה את האור וייתן לה נשיקת מזל שתבטיח שיהיה לה
לילה טוב ובטוח מכל צרות העולם - הממשיות והלא-ממשיות באשר
הן.
בכל מקרה, באותו לילה שבו אבא נשק ליעלי וכיבה לה את האור
ויעלי לא הצליחה להירדם, הדקות נראו היו כמו שעות עבור יעלי
והשעות התארכו להן גם כן. הילדה הקטנה התגלגלה מצד לצד
במיטתה, מטה את ראשה הרך מצד לצד, אך לא מצאה מרגוע לנשמתה
המוטרדת. משהו לא היה בסדר.
הצרצרים צרצרו בכמעט-תיאום עם הרוח שדפקה ונקשה על חלונות
הבית, ויעלי הזיעה על הכרית והדפה מעליה חזור ונשנה את השמיכה
הדקה באי-נוחות בולטת. אבא ישן בחדר השני עם אימא, וחיבק אותה
באהבה חזקה. יעלי תמיד קנאתה באימא שיש לה מישהו אמיץ כמו אבא
לצידה, בעוד שהיא נתקעה עם המפלצת. ושוב היא הגיעה, הלילה כמו
בכל הלילות.
יעלי כבר ידעה לזהות אותה. תמיד הייתה מגיעה בין שלוש לחמש
לפנות בוקר, מוטסת עם הרוח לבית בקצה הרחוב, היישר לסף חלונות
חדרה של יעלי. תמיד בשעה זו הרוחות נטו להתחזק בפתאומיות,
ואיכשהו, באיזשהו שלב, היו החלונות נפרצים לרווחה, ונסגרים
באותה כוחניות ועוצמה בה נפתחו. אחר כך, ממש כמו בלילה ההוא,
הייתה שומעת יעלי נשימות חייתיות כבדות עולות ויורדות, מקיפות
אותה מכל כיוון.
ואז היא הייתה מופיעה.
מתכופפת במעט, בשביל לא לפגוע בתקרה, הופיעה החיה המכוערת
והגדולה הזו מול מיטתה של יעלי. פרוותה חומה ומלוכלכת, נושאת
עליה את מבחר חיידקי הלילה מבחוץ; גופה המסורבל והאימתני
מתנדנד אנה ואנה; זנבה הארוך והנסחב נגרר על השטיח ברצפה מצד
לצד, אגב חבטה בבגדי הגן של יעלי, ובתיק שדודה דינה קנתה
עבורה.
וכך גם הלילה:
פיה הרחב של המפלצת התקמר למין חצי חיוך מעוות ושטני, מזיל
כמויות של ריר בלתי נשלטות על מעקה המיטה. ידיה המפותלות
התנופפו באוויר, בעוד שיניה וניביה נחשפו לחלל החדר, מרתיעות
ומאיימות מכל. והרעש הנורא הזה, של בטנה המקרקרת וריח הריקבון
והצחנה שעלו מכל חלקי גופה, הצליחו להעביר פעם נוספת צמרמורת
בגופה הקטן והשברירי של יעלי.
עיני הילדה היו עתה פעורות וערניות מתמיד. היא הסתירה עצמה
מאחורי השמיכה עם הציורים של פו הדוב, ורק הציצה ככה קצת במראה
הזוועתי שנתגלה לפניה, בעודה מסיתה את השמיכה בזהירות
ובחרישיות עד למתחת לקו עיניה. תכף אחר כך, בדממה מופתית
ומבלי שהמפלצת תשים לב, לקחה יעלי נשימה עמוקה של אוויר, מילאה
את כל ריאותיה בחמצן עשיר ובריא, וצווחה בכל כוחה:
"אאאאאאבבבבבאאאאאא!!!!!"
אבא התעורר בבעתה. אחרי שלקח נשימה עמוקה, הוא הסיר מעליו את
אימא, שישנה מחובקת איתו ונשענה על גופו, לבש את כפכפיו ומיהר
לצאת מהחדר. הצרחות של בתו היחידה החרידו את כל הבית, ותוך
רגעים אחדים כבר בעט בתזזיות בדלת חדרה, דפק בכף ידו על מתג
הפעלה של אור הפלורסנט המסנוור, והתייצב מול מיטת הילדה
המפוחדת, היכן שעד לפני שניות ספורות ניצבה המפלצת.
"מה קרה, יעלי? מה קרה??"
צרחותיה של הילדה היו חזקות מאי פעם, ואולם, מרגע שעמד מולה
בדמות המושיע, היא השתתקה בשנית ורק עיניה הירוקות נשארו
פקוחות ודרוכות.
"אוי, ילדה חמודה ותמימה שלי", אבא התיישב על המיטה
וחיבק/מחץ את יעלי חזק ,"מתי כבר תביני??? אין כאן שום
מפלצת..."
הוא ניגש והגיף מחדש את החלונות בחדר.
"לעזאזל", הוא מלמל לעצמו ,"אני חייב להחליף את החלונות האלו
- הם כל פעם נפתחים מעצמם."
אבא שב והתיישב ליד הילדה, מביט באהבה גדולה על ידיה הקטנות
והרועדות של בתו.
"תראי", אמר לה ,"אני יודע שאת נורא נהנית מזה שאני בא ודואג
לך והכול, אבל את כבר עוד מעט בת חמש, ואת חייבת להבין שאין פה
שום מפלצת ושום חיה. את כבר ילדה מספיק גדולה, חמודה שלי,
בשביל לדעת את זה. את לא חושבת שהגיע הזמן שנפסיק עם המשחקים
האלו?"
עכשיו אבא קם והתחיל לשוטט בחדר.
"היא הרי לא מתחת למיטה", אמר והציץ מתחת למיטה ,"ואת
החלונות כבר הגפתי" (הוא בדק לראות שהם אכן מוגפים) "והיא בטח
לא מתחת לשולחן כתיבה או בתוך המגירות... או אפילו מאחורי
המחשב והבובות" (אמר והציץ בכל אופן).
"את רואה, אמרתי לך. אין לך מה לדאוג."
אבל יעלי לא אמרה דבר. היא שמרה על שקט מופתי מהרגע שנכנס אבא
והדליק את האור, דרך כל אותו זמן שהוא חיבק אותה והסתובב ברחבי
החדר בשביל להעמיד אותה על מקומה, בעוד המפלצת צחקקה לעצמה
בהנאה ממקום מחבואה מאחורי הדלת; והיא המשיכה לשתוק גם כאשר
המפלצת הסתערה על אבא מאחור כשקם ללכת לאחר שסרק את כל החדר,
קורעת מעליו את בגדי הלילה שלו, לועסת בהנאה גלויה את עורו
הלבן, מכרסמת את אצבעותיו כאילו היו טוגני תפוחי אדמה עסיסיים,
מגהקת ויוצאת מהחדר. וגם כאשר אבא הגיבור צרח בעצמו, יעלי
שכנעה את עצמה שזה לא אמיתי והיא ילדה גדולה ושהיא יותר לא
תאמין לשטויות כאלו; אפילו לא כשאימא התעוררה, ובכתה ובכתה
ובכתה.
