יושבת על הר גבוה.
יושבת עם הגב אל הדרך הארוכה שאני עומדת לעבור.
מסתכלת על כל הדרך הארוכה שעשיתי.
לפעמים השביל מתפתל ונעלם, לפעמים הוא גלוי וגדול כמו
אוטוסטרדה.
אבל הוא ארוך.   ואני עשיתי אותו.
הנוף לא תמיד היה יפה.
הדרך כמעט הכניעה אותי פעמיים.
אבל אני פה.

ושניה לפני שאני ממשיכה אני מנקה אבק מהבגדים.
עוצמת עניים, מביטה פנימה.
כן טוב לי שם.  בפנים עם עצמי.

פוקחת עניים.
יודעת שכל שעלי לעשות זה לקום ולהמשיך ללכת.
בלי קיצורי דרך, בלי רחמים עצמיים.
עד שאוכל לעצור ולדעת שטוב לי שם בפנים עם עצמי.
גם בלי לעצום עניים.