העיניים דומעות מעט, והגרון מתחמם במהירות, בעוד אני מסיים
לגמוע את המשקה, ומחזיר את הכוסית הריקה לשולחן לפני. התאורה
עמומה, וטוב שכך, משום שכך נמנע מעיני המראה העגום של המקום,
אותו פאב מחניק וצפוף, מלא אנשים, אשר כל אחד מהם, בבדידותו
הרבה, בא לחפש קצת חום אנושי, ואלכוהול אשר ודאי ישפר את מצב
הרוח. אני לא מחפש חום אנושי, לא כאן, לא עכשיו. באתי להרהר
ולשתות, לשתות ולהרהר, עד שאגיע למסקנות, או עד שהמוח יהיה
מעורפל מכדי להרהר, וכמובן מעורפל מכדי לזכור על מה רציתי
להרהר ולחשוב.
"...רון, תתקשר אלי, ביי". אותן ארבע מילים, לאחר זמן כה רב,
ריסקו את לבי לרסיסים. הכרתי, כמובן את הקול, קול מן העבר, ללא
התרעה, חודר ללב, והופך את המציאות הניצבת דומם על פניה. חצי
שנה לא הדלקתי סגריה אבל ההודעה הזו סימנה את סופה של תקופת
הגמילה. היתה לי חפיסה ששמרתי באחת המגרות, לאורחים, או לרגע
כזה. הידיים רעדו לי, אך כמו רכיבה על אופניים, ישנם דברים שלא
נשכחים. בתנועה סיבובית חלקה פתחתי את עטיפת הצלופן השקופה,
משיכה קלה, וגם נייר הכסף נותק ממקומו, חושף שלוש שורות שיניים
לבנות, בתוך חיוך זדוני, מפתה...
כך התחיל הערב שלי. אני מוציא את החפיסה מהכיס, וסופר. תשע כבר
עשו את מלאכתן, עוד אחת עשרה ניצבות, מוכנות לקריאתי. אני בוחר
אחת שנראית מוכנה ואמיצה מהאחרות ומדליק אותה, והיא בתמורה
ממלאת את ראותי בעשן סמיך ומתוק, ועוזרת לי להתגבר במעט על
האדים שנמצאים ראשי, ולסדר את מחשבותי.
לא היה דבר מיוחד באותן ארבע מילים, שנורו מפי המשיבון, מלבד
בדרך בה נאמרו, בלחישה, כאילו חוששות לצאת מהפה הצמוד לשפורפרת
הטלפון. שמעתי את ההודעה עוד פעם, ועוד אחת, ועוד מספר פעמים,
מתקרב למסקנה, אך חושש אפילו לחשוב אותה, כדי להימנע מהמסקנות
המתבקשות. הכרתי אותה לפני שנים רבות, אך לפחות שנתיים לא
שמעתי את קולה, אף כי ראיתי את פניה בעיני רוחי כמעט כל יום.
באותם רגעים, שמוסיקה מתנגנת לה ברקע, והמבט נשלח חסר מטרה
לנקודה בחלל, או אז, היתה מופיעה לעיני רוחי, תמיד מחייכת,
תמיד מרחפת מעל אותם קשיים שכל האחרים פוגשים בהם מדי יום
ביומו. הפעם, נשמע היה שהיא נפלה לבור עמוק. כל כך הרבה עצב
וכאב נדחס לתוך ארבע מילים, אבל בעצם, אולי אני מגזים. אולי
היתה זו רק עייפות, ואותו עצב וכאב, שלי הם בעצם, מתפרצים
בעוצמה ממקום מחבואם, מתעוררים למשמע הקול המתוק, ממיס כל
המחסומים בלבי.
בזמן הסיגריה הראשונה, המשכתי להשמיע את ההודעה פעם אחר פעם,
סתם יושב על כורסא, מתבונן על הקיר הלבן, נותן לעשן למוסס אותי
מבפנים, ומנסה להחליט מה לעשות. רציתי להתקשר, אבל משהו, פחד
לא מוגדר ולא מוסבר, החזיק אותי באחיזתו הקפואה ומנע ממני
לחייג את המספר. המסקנה המתבקשת הבליחה מבעד לכפור שבראשי,
וזעקה בכל כוחה שכוסית משקה, ודאי שלא תזיק ואולי אף תפשיר את
פחדי.
מה השעה? אני לא יודע. על השולחן, קבוצה נאה של כוסות ריקות,
כולן שלי, המאפירה מלאה בדלים. יש שעון על הקיר הרחוק, מעבר
להמון הצוהל, לענני העשן ולאדי השכרות התוקפים את ראייתי.
כשעתיים עברו מאז הגעתי לכאן, ובחוץ לילה קר וגשום. אני לא
שומע כלום, וזה לא נראה לי הגיוני. אנשים מתנועעים לצלילי
מוזיקה, שפתיים נעות בשיחה ובצחוק, ובאוזניי, דממה דקה כקרח.
בכיס הימני האחורי במכנסי הג'ינס יש לי פתק ועליו מספר הטלפון
היקר, וכרטיס טלפון לשימוש בטלפון ציבורי, וכדי להשלים את
המשוואה צריך רק לקום ולמצוא טלפון ציבורי, וכמובן יעזור עד
מאוד אם שמיעתי תחזור אלי. זוג שיושב על הבר כבר זמן מה,
עוברים לגיפופים קצת מוגזמים לטעמי, ובהחלטה של רגע אני מזנק
ממקומי, מתעכב לרגע קצר כדי לשלוח יד אחורה ולהוריד את המעיל
שלי, אשר נמצא ברשותי כבר שנים רבות, ויוכל לספר סיפורים
אודותי, מעל מסעד הכסא, משליך על השולחן סכום כסף, אשר יספיק
לחשבון שלי, וגם ישאיר את המלצרית מרוצה, ופוסע, תחילה במעט
חשש, אך לאחר מכן בביטחון, לכיוון הכללי של הדלת, אי שם מעבר
לאנשים ולענן העשן האופף אותם. הקור חודר את העצמות עוד לפני
שהדלת נפתחת כולה,לאפשר לקבוצת אנשים רועשים להיכנס פנימה
רטובים, ולי, היבש לחמוק החוצה במהירות. מי חשב שירד גשם?
השאלה קופצת לי לראש כשאני חושב על המטריה שנמצאת בבית ליד
הדלת, אך אני דוחק אותן מחשבות לחלק עלום במוחי ומתחיל לסרוק
אחרי טלפון ציבורי, תוך כדי התקדמות מהירה בין צלונים של
חנויות ומפתני בתים. השער הרטוב נדבק לי לפנים, והקור גורם
לשיני לנקוש שיר לכת מהיר. הקור מפחית במעט את השפעת האלכוהול
ואני רואה רחוב מוכר, אשר בקצהו אם, מזלי האכזר לא צוחק לי,
נמצאים שני טלפונים ציבוריים, נשענים גב אל גב, ליד הצטלבות
רחובות. כל צעד נדמה כנצח והספק מתחיל לקנן במוחי. יכול להיות
ובלבלתי בין שני רחובות דומים ובקצהו של רחוב זה לא ימצא לי
דבר, ואז מה? מבוי סתום, ספוג עד לעורי במי גשם קרים, והרוח
מייללת וגורמת לצמרמורות אשר עושות את דרכן מכפות הרגליים, עד
שחרורן המיוחל, דרך הראש ולעבר הנצח. בפינת הרחוב אני עוצר
מתחת למפתן בית, ומנסה להחזיר את נשימתי לקצב סדיר. אם אינני
טועה נשארו לי כחמישה בנינים, כביש בעל שני נתיבים, וכשלושה
צעדים ממוצעים באורכם כדי להגיע אל מחוז חפצי.
אין נפש חיה ברחוב וטוב שכך, כי עכשיו אני עובר לריצה מטורפת,
דרך שלוליות, רטוב לחלוטין, נמצא באופן קבוע על סף נפילה
כואבת, פני בודאי אדומות מהמאמץ ומהרוח הקפואה, ולבסוף אני
רואה, אמנם בצד אחר של הרחוב מזה שחשבתי, אותם שני טלפונים
יקרים, שבודאי מעולם לא חשקו בהם כמו שחשקתי אני כשראיתי אותם
מרחוק. רק שהמספר לא נמחק מהמים, קופץ משום מקום הספק הנורא
מכולם, כשאני מגיע לבסוף וחוסה תחת גגון מפלסטיק שמחובר לעמוד
הטלפון. המספר לא נמחק, ולאחר נשימה מהססת או שתיים, אני מכניס
את כרטיס הטלפון לחריץ ומחייג את המספר. ספרתי שמונה צלילי
חיוג לפני שויתרתי והחזרתי את השפורפרת למקומה. לוואי והמספר
היה נמחק, כי אז אולי לא הייתי מרגיש את חוסר האונים שאני
מרגיש עכשיו. לאן אלך, היכן היא גרה? מה זה יעזור אם היא לא
בבית? איפה היא יכולה להיות? אם משהו קרה לה אני..., את המחשבה
האחרונה לא סיימתי משום שברק שחלף בזמן אחת המחשבות האחרונות,
לווה עכשיו בידידו, רעם אדיר, אשר אף הפעיל מספר אזעקות של
רכבים ברחובות הסמוכים, ונעלם כשם שבא. חוסר אונים שכזה, מלווה
בזעם על העולם האכזר וחשש לדלקת ריאות, הוא מצב הרוח המתאים
ביותר להדלקת סיגריה. את החפיסה והמצית, שמרתי בכיס הפנימי של
המעיל כמו שנהגתי לעשות עד שהפסקתי לעשן, לאחר שכנועים עמוקים
מצד אותה אחת שעכשיו אני מעשן בגללה, או יותר נכון בגלל
חסרונה, כן, לא נעלמה ממני האירוניה. העשן יוצא מפי וחומק בין
טיפות הגשם אל עבר השמיים, אפילו הוא חומק ממני.