על התקרה, ובמרכזה, היה תלוי הסימן הקדוש. ייחודו של הסימן
הקדוש, והוא שהעניק לו את קדושתו, היה שהוא זהר באור אדום בוהק
בכל פעם שמישהו בחדר התעטש.
גילינו את זה במקרה בחורף של 1965. היה אז חורף קשה במיוחד,
וגשמים ירדו במשך שבועות רצופים. דני המסכן היה זה שתפס נזלת
ראשון. הוא עמד בגשם במשך שעתיים בתור הצופה היחיד במשחק של
שמשון נגד הפועל חדרה. הוא אפילו לא היה תימני.
הכנסנו אותו פנימה והכנו לו מרק חם. באותו זמן הסימן לא היה
קדוש, והוא בהחלט לא היה תלוי על התקרה ובמרכזה. אז הוא היה
מטלית קטנה ורטובה שהשתמשנו בה לספוג את המים שניתזו מאדן
החלון פנימה דרך החלון שנשבר בקיץ, כשהילדים שיחקו בחמש אבנים.
דני שתה את המרק החם לאט. הוא תמיד לקח את הזמן שלו כשהוא שתה
מרק. הוא היה מערבב ומוזג, מזיז ירקות הצידה ובורר את חתיכות
הבשר המועטות, לוקח לגימה רעשנית ושופך את מרבית תכולת הכף
חזרה פנימה. כך הוא הצליח להעביר דקות ארוכות של התחממות מול
הצלחת הרותחת, שעם סוף הארוחה נשארו בה שאריות אבקת המרק
החצי-מומסת שטות בשכבה דלוחה של מי מרק קרים.
עכשיו, כשהוא רעד, דני התמהמה עוד יותר. הוא הצמיד את כפות
ידיו הרטובות אל קערית הפח המהבילה ורעד עד שטיפות ניתזו על
השולחן. כאן הגיע שעתו של הסימן הקדוש לעתיד, הסמרטוט הרטוב
נכון לאז. אמא לא היתה אז בבית, כי תמיד ביום רביעי אחרי
הצהרים היא הלכה לחוג ריקודי העם, ומכיוון שהיינו מצווים לשמור
על הסדר היינו חייבים לנקות את הכתם שנוצר מהמרק של דני.
אלא מה? הכרחנו אותו לנקות את זה. בטלנים היינו ובטלנים
נשארנו, כפי שאתם יודעים. אחרי שסחטנו טוב את הסמרטוט והוצאנו
ממנו את כל הגשם ושמנו משהו לעצור את המים שלא יכנסו מהחלון
השבור, הנחנו את הסמרטוט ליד דני. אני אישית לא הייתי בחדר
בזמן המקרה, מכיוון שהייתי צריך לעשות דברים אחרים בחלקים
אחרים, פחות ססגוניים, של הבית, ומכיוון שדני למעשה היה חבר של
גיא, ולא שלי. כך שכשהסימן הקדוש הראה את טיבו בפעם הראשונה,
אני לא ראיתי את זה. לפי מה שגיא ודני סיפרו לי (ואחר כך לכל
מי שהיה מוכן לשמוע מאז ועד היום), דני התחיל לנקות את המרק
השפוך, ובאמצע, אם לצטט את המונח שלו, "יצא לו אפצ'י". לפי
הסיפור, שנייה לפני האפצ'י, על מנת לעצור את האף מלדלוף, דני
הצמיד את הסמרטוט לאף, והסמרטוט ספג את מלוא עוצמת האש, הפך
לאדום לעשר שניות, וחזר לעצמו.
אלא ששני אלו לא ראו את זה. דני היה עסוק בלקנח את האף בסמרטוט
האדום ולמרוח על הפנים שלו את הנזלת והמרק לעיסה ירוקה אחת,
וגיא שכב על הרצפה, מתפקע מצחוק בעטיה של אותה עיסה. הם אפילו
לא הבחינו בסימן הקדוש מראה את עצמו להם בפעם הראשונה.

"רגע," אתה שואל את עצמך עכשיו, "אז איך כן גיליתם שהוא קדוש,
ולמה הוא תלוי למעלה." אז ככה: הוא תלוי למעלה, כי רק כשהוא
יבש הוא מראה את עצמו. את זה גילינו יותר מאוחר, כשאימא חזרה
מהחוג שלה והתעטשה ליד הסימן, שהיה תלוי על המשענת של הכסא,
אחרי שגיא שטף אותו מהמרקחת המפוארת של דני. השארנו את הכיסוי
הזמני על החלון, ותלינו את הסימן הקדוש. בהתחלה על הדלת, ואחר
כך מעליה. יותר מאוחר, כשגיא ירד מהארץ, ואחרי שאמא נפטרה, השם
ישמור, אבא נתן לי את הסימן הקדוש.
אז עכשיו הוא תלוי אצלי למעלה. מאיר לי את הלילה כשמישהו מתעטש
באזור. יש לילות שהוא מאיר כל הזמן, במיוחד בחורף, כשהזקנים
בדירה מעל חולים ומשתעלים ועושים קולות של גדוד תותחנים. מופע
אור קולי של ממש.