"בסוף אני אמות מאנורקסיה..." היא חשבה. "כן, כן... יום אחד
אני אשקול שלושים קילו בערך ואני פשוט אמות מתת תזונה... ואז
כולם יאשימו את עצמם איך זה שהם לא ראו ואיך זה שהם לא ידעו...
אבל העיקר שאני אהיה רזה." שירי ישבה מול חפיסת שוקולד פרה, עם
העטיפה החדשה, ואכלה במהירות שהייתה מביישת גם את אלוף העולם
באכילת פאי אוכמניות. מהשוקולד היא עברה אל קופסת העוגיות
שניצבה על השיש הלבן שבמטבח. העוגיות היו לה ממש טעימות,
שוקולד צ'יפס, אלה עם השלושים ושבע אחוז שוקולד, אבל שירי
אפילו לא הספיקה ליהנות מהטעם שלהם. היא רצה לשירותים, אספה את
השיער הבלונדיני הארוך והגולש שלה וניגשה אל האסלה. היא ירדה
על ברכיה ובתנועה אצילית, כמה שאפשר בסיטואציה שכזאת, היא
הניחה את אצבעה על הלשון. כל המילים של המרצים מבית הספר על
אנורקסיה, והסרטים משיעור חינוך מיני שהיא עוד זכרה מכיתה ו'
על תת תזונה אצל בני עשרה התרוצצו לה בראש, כל הבולשיט הזה
שאמור לעזור לך להיות שלם עם עצמך. אבל לא היה לה אכפת. העיקר
להיות רזה. כי אחרי שעברו לה כל התמונות והמילים המפחידות
והמאיימות, וכל הסיפורים שהיא קראה על נערות אנורקסיות שמתו
בסוף, אחרי כל זה, היא ראתה את התמונה של מיכל בראש שלה. מיכל
היתה אחות של שירי. לדעתה של שירי מיכל נראתה פשוט מושלמת. היא
היתה רזה ויפה, שיער חום חלק חלק, עיניים שקדיות מדהימות וגבות
שנראו כאילו היא ציירה אותן והיו תמיד מסודרות. מיכל היתה
מהבנות האלה שגם כשהן קמות בבוקר הן נראות הכי טוב בעולם.
אפילו כשהיא לבשה טרנינג היא נראתה סופר טוב. מסוג הבנות
שמסובבים אחריהן את הראש ברחוב. כן כן, שירי קנאה בה. היא רצתה
להיות רזה ויפה כמוה והיא חשבה לעצמה: "פאק! אם היא יכולה
להיות כל כך רזה גם אני יכולה!". שלם עם עצמך? בולשיט. הבעיה
של שירי היתה שהיא לא הצליחה להוריד במשקל. היא פשוט לא הצליחה
להפסיק לאכול, אז מה שהיא עשתה היה פשוט להקיא כל דבר שהיא
אכלה. זה באמת הצליח, היא איבדה משקל בקצב מסחרר. זה לא שהיא
היתה שמנה או משהו כזה,ממש לא. היא היתה ממש רזה, פשוט כמו כל
האנורקסיות, היא חשבה שהיא שמנה. אבל הכל היה בראש שלה, כלפי
חוץ היא נראתה בסדר גמור, נראתה טוב מאד אפילו. שירי הורידה את
המים בבית השימוש ויחד איתם שטפה מראשה כל מחשבה על מיכל. "די,
הקנאה הזאת הורסת אותי. היא תגמור אותי בסוף." כנראה שההרצאות
מחינוך מיני לא ממש עזרו...
"שיייייייירייייייי! יש לך טלפוווווון!" שירי ניגבה את פניה
במגבת האדומה שלה ויצאה מבית השימוש. מיכל הגישה לה את הטלפון
בקוצר רוח, "תעני לממתינות, אני מחכה לשיחה חשובה."
"הלו?"
-"וואי איזה פאדיחות! הייתי בטוח שאחותך זו את!"
-"כן אני יודעת, כולם מתבלבלים. יש לנו קול דומה."
-"חבל שרק הקול שלכן דומה, אה? נו מה איתה ועם חבר שלה? נפרדו
כבר? היא זרקה אותו בשבילי?"
-"לא, מאור, הם לא נפרדו וגם אם היא תזרוק אותו אתה יכול
להמשיך לחלום שזה יהיה בשבילך... היא לא רואה אותך ממטר. אתה
כולה ידיד מכוער של אחותה הקטנה..." מאור היה הידיד הכי טוב של
שירי, אבל הוא לא ידע עד כמה הנקודה הזאת רגישה אצלה. אף אחד
לא ידע. היא לא סיפרה על זה לאף אחד כי היא ידעה שאין בזה
טעם.
-"אוקיי... אוקיי... מה את מתעצבנת?! אני סתם צוחק... את באה
היום למחויבות?"
שירי צחקה. המחויבות האישית שלה בבית הספר היתה לעבוד עם נערות
אנורקסיות שאשפזו אותן בבית חולים. היא ומאור היו הולכים לשם
פעם בשבוע למשך שעתיים ומדברים עם הנערות ומנסים בדרך לא מובנת
להוציא אותם מהתסביך שלהם. כמה אירוני...
-"לא אני לא חושבת... אין לי ממש מצב  רוח... חוץ מזה יש מחר
מבחן במתמטיקה על כל החומר מתחילת השנה ואני לא יודעת כלום."
תחחח בטח... היא ממש הולכת ללמוד עכשיו. היא הולכת פשוט לשבת
מול הטלוויזיה כמו איזה פדלאה ולאכול. לא היה לה חשק לעשות
כלום חוץ מזה.
-"וואי איזה ילדה מעצבנת את! טוב שאת לא מבריזה לי כל
השנה!!!"
-"טוב, מאור אין לי זמן עכשיו אני הולכת לאכול!" היא שלפה
במהירות את התירוץ שהיה הכי עליון בשק התירוצים שלה.
-"איזה שמנה את! טוב שאת לא כל היום אוכלת!!!"
-"מה לעשות! ביי..." היא ניתקה.
"יופי, רק את זה הייתי צריכה עכשיו, שהוא יגיד לי שאני שמנה...
אידיוט!" שירי חשבה לעצמה בעוד שהיא מטפסת במעלה המדרגות כדי
להחזיר את האלחוטי למקומו.
"היו ממתינות?" מיכל התנפלה עליה ברגע שראתה שהקו פנוי.
-"לא. חוץ מזה מה את משחקת אותה, אני יודעת שאין לך חברים..."
שירי ענתה בעוקצנות האופיינית לה וירדה בחזרה לחדרה. היא חשבה
על ענת, האנורקסית שהיא טיפלה בה. בעקרון ענת היתה רזה באופן
מזעזע, אבל שירי חשבה שזה יפה. שירי סבלה מאנורקסיה כבר הרבה
זמן, ודווקא בגלל זה היא בחרה במחויבות הזאת, היא חשבה שאולי
זה יעזור לה לצאת מזה כי לא היה לה אומץ לספר את זה למישהו.
אבל שירי ראתה שזה לא ממש עוזר ושלאף אחד לא אכפת ממילא ואף
אחד לא שם לב, אז היא פשוט המשיכה להקיא כמעט אחרי כל ארוחה.
שירי שקלה 45, שזה בסדר גמור יחסית לגילה ולגובה שלה, זה אפילו
רזה מאד, אבל היא שאפה לשקול 35. "35 זה המשקל האידיאלי! כשאני
אשקול 35 אני אהיה באמת חתיכה... ואז אנשים יסתכלו גם עליי, לא
רק על מיכל." היא ידעה שהיא נשמעת כמו ילדה קטנה, אבל לא היה
לה אכפת. הקנאה פשוט השתלטה לה על המוח. שירי הברישה את שיערה
הבלונדיני הארוך ושמה לב שנוצרו בו קרחות בקדמת הראש. המחזור
שלה כבר מזמן הפסיק להיות סדיר והיו לה כתמים לבנים על
הציפורניים. זה לא שהיא לא ראתה את כל זה, וזה לא שהיא לא ידעה
שזה גומר אותה, היא פשוט העדיפה להתעלם מזה. כל הזמן היתה לה
את התמונה של מיכל בראש, עם בגד הים הכחול שלה, אז כששתיהן
נסעו ביחד לקפריסין. היא נזכרה בפעם הראשונה שהחליטה להקיא.
היא אכלה תפוח, ובגלל שהיתה בדיאטה (אחת מאינספור הדיאטות
שניסתה מאז קפריסין) היא הרגישה נורא אשמה, אז היא החליטה שאת
הסכין שאיתה חתכה את התפוח היא תדחוף לגרון, ופשוט מאד תקיא את
התפוח החוצה. וזה באמת מה שהיא עשתה. בהתחלה זה היה רק פעם
בשבוע או משהו כזה, אבל הקנאה השתלטה עליה יותר ויותר ועכשיו
היא מצאה את עצמה בשירותים אחרי כל ארוחה. "די, המחשבות האלה
מפחידות אותי... יש לי סתם נשירה..." היא אספה את השיער בחזרה
ונשכבה על המיטה. החולשה הפיזית שלה לא ממש אפשרה לה להיות ערה
יותר מאיזה עשר שעות רצוף. היא נזכרה באיזה משפט שהיא קראה פעם
בספר:
"Every single person is not pretty because of his eyes,
mouth or legs, he is pretty because he is a person."
היא חשבה אם זה באמת נכון. אם באמת יש מישהו שלא אכפת לו
מהמראה החיצוני שלו והוא מקבל את עצמו כמו שהוא וזהו. היא חשבה
אם באמת יכול להיות מישהו שאומר: "זה אני וזין על כל העולם".
היא חשבה אם באמת יש מישהו שרואה את כל הפגמים שבמראה החיצוני
שלו ולא אכפת לו מהם. אפילו מיכל, ששירי חושבת שהיא מושלמת,
טוענת שיש לה ירכיים שמנות. במילים אחרות, היא שאלה את עצמה אם
יש באמת מישהו אי שם שאוהב את עצמו עד הסוף, ששלם עם עצמו. לא
רק עם הפנימיות שלו, גם עם החיצוניות שלו. היא חשבה מה היה
קורה אם כל אחד ואחד מאיתנו היה באמת שלם עם עצמו.
"אין אף אחד כזה, אבל אם היה, היה לנו עולם הרבה יותר יפה."
היא אמרה לעצמה ונרדמה.