נמאס לי לכתוב שירים עם חרוזים.
עוד איזה שיר מסריח של איזה מסכנה שנסתה להוציא קצת כסף, עוד
איזו בלונדינית ששכבה עם מפיק של איזו חברה גדולה ויצאה
ל"הצלחה מסחררת".. עוד אדם רגיל, עוד דבר פשוט, עוד בנאדם
מטומטמם, שיכור חסר חיים, שכותב על הרגשות שלו ומצפה שלמישהו
באמת יהיה אכפת..
נכון, אז אתה מראה את זה לחברים שלך והם אומרים ש"זה הדבר הכי
יפה שקראתי בחיים שלי" ושניה אחרי זה הולכים לזיין את החברה
הכי טובה שלך.
נכון, אז אני עצובה ובא לי לשתות 80 גלוני וודקה ולעשות צחוק
מוחלט מעצמי באיזו כיכר מפורסמת מול כל אנשי ה-High sociaty
המזויינים האלה יושבים.
נכון, הוא פוגע, האהבה מסריחה, חברים לא מתייחסים אלייך הכי
טוב, הלימודים לא הולכים לך מי יודע מה.. "החיים לא הוגנים,
בוגדים משקרים.."
נכון, אז הוא הבטיח את כל כולו איתי, והפר את ההבטחות של
עצמו,
אבל למה שלמישהו יהיה אכפת?! למה אנשים משקיעים חצי שעה בלנסות
לחרז את "אהבה" למשהו, למצוא שזו "הקרבה" ולנסות בכוח להתאים
את זה לרגשות שלהם!? מה יוצא מזה?! עוד שיר ... שיר קשוח גותי
ואפל על מוות.. שיר נעורים על הילד הכוסון החדש בכיתה או שיר
מתוחכם עם מסרים סמויים עלובים, שיר קודר על מוות.. על אכזבה,
על זה שהוא שיקר, שהיא בגדה...
אז נמאס לי לכתוב בחרוזים...

אני שונאת צביעות. אני אוהבת אותו. ושיר מחאה קשוח
ואינטלקטואלי לא יעזור לי. אני כותבת עליו יותר ממאה שירים
בדקה, והוא תמיד בראש שלי. אני לא צריכה לצבוע את השיער
לבלונדיני ולרדת למשקל גבולי כדי להגיד מה אני מרגישה.

ונמאס לי לכתוב בחרוזים. ואני אוהבת אותו, והלוואי שהוא היה
יודע את זה...

ונמאס לי לכתוב בחרוזים.. או משהו כזה...